Shiri Aladgem Kedem

בנוסף לתפקידו כמנהל המיון הכירורגי של בי"ח איכילוב, אבא שלי גם היה הרופא של הנבחרת הצעירה של ישראל בכדורגל במשך כשלושים שנה. והנבחרת הזאת הפכה להיות סוג של משפחה עבורו. בראש ובראשונה, הצוות המיתולוגי- אמציה בשן, ישראל בכר ואלי רוזן- שהיו בין האנשים הקרובים ביותר של אבא.

אבא ואני היינו מדברים בערך מאתיים פעם היום, אבל כשהוא היה עם הנבחרת, בארץ או בחו"ל- הייתה דממה מצידו. אהבתי לשגע אותו בעניין הזה. "אתה עם הנבחרת אז אתה שוכח את בתך הקטנה?" הייתי מתקשרת אליו ואומרת לו חצי ברצינות חצי בצחוק, "אני עונה לך מחדר טיפולים, איך אני יכול לשכוח את בתי הקטנה תגידי לי" הוא היה עונה. אבל האמת? כשהוא היה עם הנבחרת הוא די שכח...

כי עם כל האהבה הגדולה שלו לכדורגל, הסיפוק וההנאה שהתפקיד הזה הביא איתו, אבא דאג לבריאות השחקנים בחרדת קודש. כל פציעה, מהקטנה ועד לגדולה ביותר, זכתה לאותו טיפול מסור, יעידו על כך עשרות השחקנים שעברו בנבחרת האולימפית.
לא משנה אם מדובר היה במתיחה קלה, קרע חוזר בהמסטרינג, פציעת ראש או פגיעה בצולבת בברך, אבא ליווה את השחקן מהרגע הראשון של הפציעה ועד שחזר לכשירות מלאה במדי הקבוצה שלו.
בימי הקורונה של 2020, כשכל משחק בית וחוץ שוחק תחת נהלים קפדניים ביותר של אופ"א, אבא לא ישן בלילות מרוב דאגה שכולם ימלאו אחר ההוראות, אף אחד לא ידבק ושהכל יעבור בשלום.

גם את התוצאות הוא לקח ללב. כל משחק הוא הקליט, וכשחזר הביתה הוא צפה בו שוב, כי הרי לא מספיק לחוות אותו מגובה הדשא. בהפסדים הוא היה מתעצבן מחדש מול הטלויזיה, ובניצחונות- מתרגש וחוגג שוב.

כל קמפיין התחיל עם אופטימיות שיא ואמונה שלמה ש"הנה, הפעם אנחנו עושים את זה!". היעד-אליפות אירופה, החלום הגדול- המשחקים האולימפיים. פעמיים אבא השיג את המטרה והיה עם הנבחרת באליפות אירופה. לראשונה עם גיא לוי ב-2007, ובפעם השנייה עם גיא לוזון כאן בארץ ב-2013. הוא היה מאושר, אבל החלום הגדול עדיין נשאר. אולימפיאדה. עם הנבחרת האולימפית.

שנתיים וחודשיים אחרי שנפרדנו ממך, אבא, החלום שלך התגשם. הנבחרת האולימפית הגיעה לאולימפיאדה! אני עדיין לא מאמינה שהמילים האלה יוצאות לי מהפה, אבל אתה אבא, תמיד האמנת. ההתרגשות עצומה ויחד איתה הצביטה בלב שורפת, שלא תזכה לחוות את זה. מקווה שלפחות אתה מחייך שם למעלה 💔

אוהבת תמיד ומתגעגעת כל כך 💔💔

@isr.fa