Amit Netzer

רגע של פרסום.

יש רגעים בחיים שאני ממש רוצה להתפרסם.

כאילו… להתפוצץ.
לא בקטע מטאפורי יותר בקטע של מזוודות ורודות מלאות סמים שנתפסות במכס, ואז פתאום אני בכותרות, ראיונות, השקות, פודקאסטים, שת״פים… אולי אפילו מזמינים אותי לדבר על “הדרך שלי” למרות שאף אחד לא באמת יודע מה הדרך שלי.

להתפרסם כמו אנשים שמצלמים את עצמם אוכלים.
פשוט אוכלים.
לשים מצלמה מולי ולתת לכם לראות אותי לועס כמו גמל במדבר, בתקווה שתבינו דרך המסך כמה טעים לי.

או אולי לעשות ליפסינג לשיר שאני אוהב, לרקוד מול המצלמה עם פרצופים של דוגמן ולהמתין שהאלגוריתם יחליט שהגיע הזמן שלי.

כי איפשהו בתודעה שלי זה יושב:
אני חייב.
אני צריך.
עכשיו.
מהר.

ואז מגיע הרגע הזה של התסכול…
שנה עוברת, אותה כמות עוקבים.
אותו מאבק.
אני משקיע ברילסים, בקעקועים, בתוכן, בקמפיינים, בבוסטים…
וכלום.
מרגיש לפעמים ששום דבר כבר לא יעזור..

אבל היי 🙋🏻‍♂️
אולי מצאתי את הפתרון.

אני אקעקע אנשים בזמן שאני מחרבן.

גם אשבור את חוקי הסטריליות,
גם אעשה משהו שאף אחד לא עשה, וגם כנראה אקבל מלא תגובות.

בקיצור רעיון גאוני בדרך לתהילה.
אז עד שהתהילה תגיע, והאלגוריתם סוף סוף יבין שהוא פספס אותי…

תנו לייק, תגובה, ואם ממש בא לכם תעקבו.

הא ואם אתם רואים סרטון שלי מקעקע בשירותים תדעו שזה עבד.

אוהב אתכם 🤟