Yehuda Dromi

מתוך כל המיצגים, הכי תפס אותי המיצג המרכזי (בתמונות האחרונות).
בתוך חלל עצום 400,000 קוביות קטנות מעץ, במבנים שונים שנבנים ומתפרקים בו זמנית. גם על ידי פרפורמרים ששרו תוך כדי וגם על ידי הציבור הרחב בכל הגילאים. זה הזכיר לי את הגמדים של שלגיה, ואת חדוות העבודה, ואיך עובדים בלי הפסקה, לבנות, ולפרק ולפרק ולבנות - והסך הכולל של החומר, נשאר בדיוק אותו דבר. והכל זו מין עבודה מעגלית, שאין לה סוף.
וחשבתי על המאבקים בחיים האלו.
על החיפוש אחר פרנסה.
על אנשים שמקדישים את החיים בשביל להביא ילדים שיביאו ילדים.
על איך הכל מתפרק אבל גם הכל נבנה. וכשמבנה מתפרק - בהכרח נוצרת צורה חדשה (ולהיפך כמובן).

ואחרי סיבוב בשאר התערוכה, כשחזרתי להתחלה כבר לא היו פרפורמרים. המנגנון עדיין פעל, אבל הפעם רק על ידי האורחים של המוזיאון, וגם מהם - היו הרבה פחות.

וזה גרם לי לתהות מה מייצר את המנגנון, מה נשאר כשהמובילים פורשים, כמה זמן זה יכול להחזיק ככה.

הגעתי לברלין לרזידנסי ליצירת מופע חדש. כרגע אין עוד הרבה, אבל הנושא הוא הפירוק והשבר והיופי שבהם, אז דרך הפרספקטיבה הזו התבוננתי. ודרכה נבנה המסע שלי, עד שיתפרק או יבנה או שניהם יחד בו זמנית.