אפרת לובל | צלמת | מנהלת סושיאל

היום ירדתי לנתיב העשרה. הבית שלי.
ליום של זיכרון, של געגוע, של כאב שקשה מידי להכיל.

כל כך הרבה תזכורות לאותו 7 באוקטובר ארור.
למלחמה האיומה הזו,
לאנשים הנפלאים שנלקחו באכזריות,
לחיים שהיו כאן ולכל מה שכבר לא יהיה.

והדיסוננס הזה פשוט בלתי נתפס.
אני תוהה.
איך העולם ממשיך להתקיים?
איך החיים ממשיכים בשלהם לצד כל כך הרבה כאב?

ובכל זאת, אנחנו נפגשים, מסתכלים אחד לשניה בעיניים, מתחבקים חזק, צוחקים לרגע ואז שוב בוכים.
כי הכול נמצא שם, יחד.
האהבה, הגעגוע, הכעס, הזיכרונות, הכאב.
וגם... הרצון העמוק הזה להמשיך לחיות באופטימיות. הרצון לשנות... להילחם על חיים טובים יותר לכולנו, לילדים שלנו.

היו היום כל כך הרבה דמעות.
חיבוקים.
רגעים ללא מילים.

אני חוזרת מהיום הזה עם לב כבד,
עם תמונות שלא יוצאות לי מהראש,
עם טבע פורח.
עם תחושת בית שפשוט לא יכולה להיות עבורי בשום מקום פיזי אחר.
עם ההבנה המחודשת כמה שום דבר בחיים האלה אינו מובן מאליו.

יום שכולו אהבה וכאב.
לא.נשים שהיו ואינם.
לא.נשים שנשארו.
ולבית שתמיד יהיה חלק ממני
🩷