Shimi Ben Maor

מאיפה מתחילים?!

אז זכיתי להגשים חלום קטן שלא ידעתי אפילו שהיה לי. עליתי לבמה עם האמן האהוב עליי בזמן הופעה. הופעה שהייתי בה מי יודע כמה פעמים.

תמיד חשבתי שאני נראה מוזר לאנשים אחרים. האהבה הזאת והריגוש של הופעות, ובמיוחד ה״רדיפה״ הזאת אחר אמן כזה או אחר, שנראית לפעמים כמו איזה מין אובססיה ילדותית כזאת. (רבאק אתה עוד מעט בן 30 אולי תתבגר כבר?!)

מאז שאני זוכר את עצמי הולך להופעות, עטר בבארבי היה המקום הבטוח שלי בחיים. לא משנה מה עברתי ואיך הגעתי נפשית להופעה תמיד יצאתי נקי יותר. אני זוכר שפעם סיפרתי לפסיכולוגית שלי שהופעה טובה מרגישה כמו סשן טיפולי איתה.

זה אמנם נראה מוזר אבל בשביל להבין את זה צריך להבין מה זה מוזיקה בשבילי.
תמיד אומרים ש״תמונה שווה אלף מילים״, אז בשבילי ״שיר שווה אלף רגשות״. הכתיבה של מישהו אחר שמצליחה להגיד את כל מה שלא אמרתי אף פעם, ותחושת השייכות שמראה לי שאני לא לבד בעולם הזה מרפאת הכל. אפילו אם זה ל3 דק ו19 שניות.

כל מי שמכיר אותי טוב יודע ששתי האמנים האהובים עליי בכל העולם כולו זה עטר מיינר ויסמין מועלם (אשתי, כפרה עלייה). השתיים שיודעים לפרוט לי על הנשמה הכי טוב בעולם. וזכיתי לקחת חלק קטן מאוד ביצירה של אחד מהם, ועל זה אני אסיר תודה.
אז תודה להשם למוזיקה ולעטר.