Roie Sarig

השבוע נפטרה החברה הכי טובה שלי, סבתא שלי, הגבירה רנה דגני.

על אף שהזמן בהחלט הבשיל ללכתה בגילה המופלג של (כמעט) 93, העצב שלי גדול מכדי שאוכל להבינו אני חושב.. אין מספיק מקום בבועת הטקסט הזו לתאר את עשרות הסופרלטיבים שאוכל לשייך לאישה הזו. הגברת הזו שגידלה אותי בחיקה, קנתה לי גלידה מנגו ותות באלדו אחרי בית הספר, ולקחה אותי לראות את "המסע המופלא" בקולנוע "פאר" הייתה אישה מחוברת לקרקע שעליה עמדה. היא תמיד הייתה יפה, היא תמיד הייתה מרגשת ותמיד תמיד הראתה לי אהבה שגרמה לי להרגיש יחיד במיני גם אם בתוכי הרגשתי הכי רגיל או גרוע מכך.

בשנים האחרונות נהגה לסכם את שיחותינו בצמד מילים שהיוו מעין תחינה השמיימה או הפצרה כלפיי... "שתצליח מיידל'ה".
לרוב אני נוטה לחשוב שבמילותיה התכוונה להצלחה עם המוסיקה שלי ולאיזו פריצה (שבעיני יכולה להיחשב דמיונית) לתודעתם של רבבות מסביב לעולם עם שיריי. אולי גם התכוונה להצלחה פחות ספציפית במרוץ החיים והענקת שלווה לסביבתי ולמשפחתי. או אפילו להצליח לשרוד במדינתנו אשר התבססה והוקמה סביבה, מדינה שכל כך שינתה עורה בעשור האחרון של חייה למורת רוחה.

יש מצב שאת התשובה לשאלה "מה הייתה כוונתך סבתא?", אוכל לקוות למצוא רק במורד הדרך.
עד אז אעשה צעד ראשון (או שני, או שלישי) לפחות להצליח להעז סבתא. להצליח להנכיח עצמי ולהצליח להשמיע לעולם שירים שהשמעתי לך במשך עשור, ברמות שונות של התפתחות. מודה שאני מקווה שמי שישמעם בסוף החודש יאהב אותם באותה צורה (כנראה משוחדת) שאהבת אותם את.

תודה על הכל,
אוהב לנצח