Or Haim Ben Abu

שנתיים עברו מאז אותו יום שחור ה־7 באוקטובר – והלב עדיין לא מצליח להכיל את גודל הזוועה. זה היה בוקר שבו אנשים קמו לרקוד, לשיר, לחבק את החיים. הם לא ביקשו דבר – רק רגע אחד של חופש, רגע של שמחה. ובתוך כמה דקות הפך הכל לגיהינום. הם רקדו — עד שהרעש של המוזיקה הוחלף בצעקות. הם חייכו עד שהאש והעשן כיסו את השמיים. הם רק רצו לחיות ונרצחו באכזריות שאי אפשר להסביר
אנשי העוטף נרצחו בשנתם, משפחות שלמות נמחקו באכזריות, תינוקות, ילדים, הורים וסבים שנשרפו חיים בבתים שלהם, חיילים שנלחמו בגבורה ונפלו כשהם מגנים על האדמה שלנו, על הבית שלנו, על כולנו. כל כך הרבה נשמות טהורות שנגדעו ביום אחד, כל כך הרבה כאב שאין לו סוף.
שנתיים עברו – והעולם כבר חזר לשגרה, אבל פה, אצלנו, הזמן נעצר. הצביעות זועקת לשמיים – מדינות שמדברות על מוסר בזמן שהן שותקות מול טבח, אמנים שחוסמים את המוזיקה שלהם בישראל, נותנים במה למחבלים ומוחאים כפיים לאנשי דמים. מי שמטיף לנו על “שלום” בזמן שתומך בארגון טרור שמעניש תינוקות בשבי זה שפל שאין לו שם.
אבל דבר אחד ברור לי היום יותר מתמיד עם ישראל חי, נושם ובועט. אותנו לא שוברים. אותנו לא מכניעים. מתוך האפר אנחנו קמים, מתוך הכאב אנחנו נושמים, ומחזיקים באמונה שכל החטופים יחזרו הביתה. עם ישראל הוא לא עוד מדינה הוא משפחה אחת גדולה, מחוברת בכאב ובאהבה, בלב אחד ובנשמה אחת.
אין לנו ארץ אחרת, גם כשהאש שורפת את הגבולות – אנחנו עומדים בה זקופים, כי זו לא רק ארץ – זו אנחנו. עם ישראל חי.