Shira Krasner

תמונת ניצחון.

תמיד הייתי בן אדם של אתגרים,
תמיד חיפשתי לצאת מאזור הנוחות.
אוורסט בייס קאמפ היה אתגר שישב ב bucket list שלי הרבה מאוד זמן והנה סוף סוף אני יכולה לסמן עליו וי.

לאחרונה חוויתי תקופה לא פשוטה עבורי,
כזו שלרגע גורמת לך לפקפק בעצמך ובערך שלך.

בדיעבד תקופות כאלה הן מתנה בתחפושת,
דוחפות אותנו לגלות מחדש את הכוח שלנו,
ולהפוך לגרסה טובה וחזקה יותר של עצמנו.

בעיני הדרך הכי טובה להתמודד עם תחושות כאלה היא להשיג לעצמי ניצחון.
משהו שיזכיר לי מי אני ולמה אני מסוגלת.

אז בהחלטה של רגע, עם שבוע אחד בלבד של הכנות, יצאתי למסע הזה.

ידעתי שלא יהיה קל - אבל לא תארתי לעצמי עד כמה.
כבר בתחילת הדרך תפסה אותנו סופה, ואת היומיים הראשונים הלכנו בגשם. כמובן שנהייתי חולה, אבל לא הסכמתי לתת לזה לעצור אותי. הלכתי מקוררת, ועם חום, בקושי ישנה בלילה.

הקור היה קיצוני, הסופה הביאה איתה כמויות של שלג וטמפרטורות של ינואר במקום אוקטובר.
להכנס לשק שינה ולצאת ממנו הייתה מלחמה.
לצעוד בשלג היה מאתגר.
גם הגובה לא איחר להשפיע - נדודי שינה, כאבי ראש, בחילות.
התחלנו 15 בצוות וסיימנו 9, אנשים חלו במחלת גבהים ונאלצו להתפנות במסוק.
ככל שעלינו, החמצן הלך ופחת.
פתאום אתה מתפקד עם 30% פחות חמצן.
כל צעד שורף, ואין לך אוויר, אבל אתה נלחם, גם אם נשארו עוד שמונה שעות ללכת.
צעד אחרי צעד, רגל אחרי רגל.
בשעות האלה אתה לבד עם המחשבות שלך, ואין לאן לברוח - רק אתה מול עצמך.
ידעתי שלא משנה כמה קשה, הכל בראש.
ידעתי שתחושת הסיפוק תהיה שווה את הכל.
והנה הגעתי לאוורסט בייס קאמפ, ביום הכי קשה שיש, השגתי את הניצחון שלי, שלשמו יצאתי למסע.

וכמובן שאי אפשר לא להזכיר את האנשים המדהימים שפגשתי במסע הזה והם חלק בלתי נפרד מהחוויה, הנופים הכי יפים שאי פעם ראיתי,
ותחושת הסיפוק המטורפת.

ואם זה לא מספיק, כשחזרתי ל tea house מלאת גאווה, קיבלתי את ההודעה המשמחת שנחתמה עסקה והחטופים חוזרים הביתה. לא יכולתי לבקש יום יותר מרגש מזה.