Naama Gal | Speaker & Psytrance Booking

⁨ 9.10.23
מתעוררת באסותא אשדוד אחרי 4 יריות, ועדיין לא מצליחה להבין אם בכלל אני עדיין בחיים.
בודקת שכל האיברים שלי עדיין איתי.
“הכל יהיה בסדר, את תחזרי ללכת. עכשיו צריך לנוח.”
“ומה עם זה שמעכשיו אני צריכה ללכת עם בוקסרים של בנים?” כמו פולניה טובה מצאתי על מה להתלונן גם אחרי ששרדתי פאקינג 4 יריות.
“חכי שנתיים-שלוש, גם זה ייפתר, עברת פציעה אנושה ועכשיו צריך לתת לגוף לנוח ולהחלים”
שלוש שנים כמעט עברו מאז היום הארור.
שלוש שנים של ניתוחים, שיקום ארוך, כאבים, המתנות ודחיות בגלל מלחמות או שאר אטרקציות שיש למדינת ישראל להציע לנו.

21.6.26
עוד בוקר בו אני מתעוררת וחושבת על כמה ברת מזל הייתי שהמצב שלי היה מספיק מסובך כדי לקרוא לדוקטור טופז שינתח אותי.
חוזרת לאותו בית חולים שבו כמעט איבדתי את חיי, נשכבת שוב על שולחן הניתוחים, הפעם כדי לסגור את הפרק האחרון שהשאירו בי מחבלי חמאס. זורקת לרופא המרדים שלא יתקמצן עליי, כי אני בחוסר שעות שינה של 3 שנים. הפעם כבר הכרתי את התהליך. הכרתי את הפחד. הכרתי את הכאב. ובעיקר הכרתי את ה־Top Closure, שהונח על כל פצעי הירי שלי ב7.10. זהו פיתוח רפואי מהפכני שפיתח דוקטור טופז, שמנצל את האלסטיות של העור לסגירת פציעות מורכבות, קיצור זמני החלמה, פחות סיבוכים וחזרה מהירה לשגרה.
טופז ואני מחליפים קצת חוויות מהטיול שלי בקוסטה ריקה ואני צוללת לשינה הטובה בחיי.
אני מתעוררת אחרי 4 שעות של ניתוח עם הכאבים המוכרים, בידיעה שזהו. סיימתי. בקרוב אחזור ללכת בצורה נורמלית. אין יותר ניתוחים, אין יותר רופאים, ובעיקר אין יותר כאבים.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
כי בעיניי הגיע הזמן לשאול בקול רם שאלה חשובה שמעסיקה אותי מאז אירועי ה־7.10.
איך יכול להיות שפיתוח כזה שמקצר החלמה ומפחית סיבוכים עדיין לא נמצא בכל חדר ניתוח בארץ?
איך יכול להיות שחברים שנפצעו בנובה הושארו באשפוזים ארוכים בגלל זיהומים וניתוחים חוזרים?
מי מרוויח משהות ממושכת של חולה בבית חולים?
מתי המניעים הכלכליים הפכו לחשובים יותר מבריאות המטופל?

אם הגעתם עד כאן, אבקש ממכם להפיץ ולשתף את הפוסט הזה, לשלוח לכתב/ת שיהיו מספיק אמיצים להיפגש איתי ועם דוקטור טופז כדי לספר בתקשורת גם את מה שאסור לספר.
למען החיילים האמיצים שלנו שימשיכו להיפצע למעננו, ולמען הקורבנות הבאים. בתקווה שלא יהיו עוד ❤️⁩