ויקי קרייבסקי | מרצה | שיווק ויזואלי ו- AI

שתי דקות.
בחיים לא חשבתי ששתי דקות יכולות להיות כל כך ארוכות.

הבן שלי בטיול השנתי עם השכבה. בצפון. קרוב לגבול.
בקבוצה נשלחות תמונות, הכול טוב וסבבה. הם נהנים, ואנחנו נהנים לראות אותם נהנים.

ואז מגיעה ההודעה הראשונה על האסון אתמול.
מטען התפוצץ. כנראה בטיול שנתי.

והבן שלי שם. בצפון. בטיול שנתי.

אני כבר בתוך האפליקציה, בודקת מיקום. במקביל מנסה עם בעלי להבין איפה בדיוק קרה המקרה, איפה הבן שלנו, מה המרחק.
מתחילים להבין שכנראה זה לא הכי קרוב אליהם.
אבל ה״כנראה״ הזה לא מספיק.

שתי דקות עברו עד שהמחנך שלח הודעה שזה לא הטיול שלהם.
שתי דקות שבטוח הוציאו לי כמה שערות לבנות.

ואז אפשר קצת לנשום.
אבל הלב, הלב לא באמת נרגע עד שהוא חזר היום הביתה.

אף אחד לא מכין אותך לרגע הזה כאימא.
למהירות שבה תמונות מטיול הופכות לחיפוש מיקום ולניסיון להבין אם הילד שלך בסדר.

וזו תזכורת מפחידה ומלחיצה למה זה להיות אימא לילד ישראלי.
שום דבר לא מובן מאליו. גם טיול שנתי. גם הדברים שאנחנו כל כך רוצות להאמין שהם בטוחים.

ואני חושבת על ההורים שלא קיבלו אחרי שתי דקות את ההודעה המרגיעה שאני קיבלתי.

חיבוק גדול לכל ההורים, הילדים והצוות של בית הספר אורט מעלות, שתלמידיו נפגעו באירוע. החלמה מהירה לכל הפצועים.

אני ממש מקווה שמהאסון הזה ילמדו ויפיקו לקחים, ושיהיו גם שינויים בפועל. משרד החינוך, בתי הספר, חדר המצב וכל מי שאחראי על היציאה של הילדים שלנו לטיולים ועל החזרה שלהם הביתה.

וכן, בעיניי כל צוות שיוצא לטיול מהיום צריך להכיר את המקרה הזה ואת המסקנות שיתבררו בעקבותיו. לבדוק שוב, לשאול שוב, ולא להסתפק ב״כנראה שבטוח״.

כמה שזה דפוק שאנחנו לומדים מאסונות.
אבל חיי ילדים הם לא הפקר.