Instagram story viewer> @all_in_podcastim> Posts

All•in Media

@all_in_podcastim

5.3K

followers

1934

following

לִבְחֹר בְּאֹמֶץ, לֹא בִּשְׁלֵמוּת.

POSTS STORIES REELS TAGGED

Download All

⁨ לא כל הקרבות הם בחזית ‪@life.on.the.frontline‬⁩ by @all_in_podcastim

794

66

5 months ago

״העין לא שוכחת מה שהלב ראה״
בשנה האחרונה כשאני אומרת שאני קצינת נפגעים זה תמיד אותו מבט, זו תמיד אותה תגובה..
״מסכנה״ ״אויש״ ״גיבורה״
והאמת היא שאף אחת מאלה היא לא התחושה שלי.
אני לא גיבורה וגם בטוח לא מסכנה, אלא זכיתי.
זכיתי להיות אבן דרך במסע ככ רגיש של אנשים שהם הגיבורים.
זכיתי להבין שרגש הוא חולשה רק אם הוא גורם לנו לוותר, אם לא אז הוא מה שיהפוך אותנו לווינרים.
זכיתי לתת ולקבל הרבה יותר.
זכיתי להכיר אנשים שגם ברע רואים טוב.
זכיתי לראות אנשים שעושים 10-0 לאבחנה רפואית.
יש מי שיגיד ניסים ואני אדם מאמין אבל פה זכיתי לראות שלא מדובר רק בניסים אלא באריות שלא מוכנים לשמוע לא כתשובה.
פציעה היא דבר מורכב, רכבת הרים ולא מהסוג שיש בלונה פארק.
זו רכבת הרים של כשלונות, של חששות, של פחדים, של לחצים ובעיקר של רגשות.
בתוכה יש רגעים של תקווה אבל המשחק הוא שהתקווה היא המפחידה ביותר,
כי כשהפיזי מתחיל להשתפר פתאום נזכרים שיש נפש.
אחד הפצועים אמר ״אתה יכול לתת לטראומה לגדול בתוכך או לגדול מתוך הטראומה.״
והאמת היא שזה לא כזה פשוט אבל זה אפשרי.
אני מייחלת לנו כעם שנגדל מתוך הטראומה. שנתאחד. שנראה את הטוב.
שנבין שכולנו רוצים בערך את אותן מטרות.
שגם אם הדרכים שונות אנחנו בסהכ צריכים למצוא מכנה משותף כי ככה זה עם שברים..
הלוואי שהייתי יכולה לתאר יותר כמה זכיתי להיות בתפקיד שהייתי.
כמה אנחנו לא מבינים איזה גיבורים מתהלכים בינינו. וכמה גיבורים כולנו.
כשאנחנו יושבים בבר בתל אביב אנחנו לא מבינים כמה הלב של כל אחד מסביבנו ראה.
כמה בינינו יושבים כאלו שהיו מוכנים לתת הכל.
לא רק למות. אלא להקריב את הלב, את הגוף ובעיקר את הנפש.
אז אולי כבר קיבלתי פרופרציות קצת קיצוניות אבל וואלה תעריכו.
תעריכו בריאות, תעריכו אהבה, תעריכו תקווה ובעיקר תעריכו אנשים.
החיים די חרא אבל יש גם טוב.
והטוב ינצח את הרע.
סוף תפקיד באיכילוב ויאללה לדבר הבא. by @all_in_podcastim

8k

526

2 years ago

שמעו בגדול הפוסט מהתקופה של מונאקו על אף שאני בתאילנד..
אבל זאת דרכי להצדיק את הסינונים והניתוק ובעיקר את ההדחקה שלי מה07/10 לפסיכולוגית שלי🙃 taken in Monaco by @all_in_podcastim

202

45

16 hours ago

סבב ראשון של חופש (כמו סבבי מילואים רק לא:)
שתדעו שטרנטולה זה לא בהכרח ארסי.
כפריסין זה קרוב כמו אילת מי ידע.. taken in SECRET FORÉST by @all_in_podcastim

408

70

22 days ago

⁨ יש לי שינה מוזרה, וקורה שאני קמה בקפיצה מהמיטה (פיזית בקפיצה) ואז בדרך כלל חושבת על דברים ממש מוזרים ב-06:34 בבוקר, לפני כמה שבועות למשל נזכרתי שכשטסים לחול על המטוס יש תדריך של הדיילת, אם תשאלו אותי מה היא אומרת אין לי מושג. אבל משפט אחד שאיכשהו אני מדקלמת: “את מסכת החמצן שמים קודם על עצמכם ואז על הילדים”. תמיד חשבתי לעצמי שזה הזיה ושאין מצב שכאמא אני יצליח לשים קודם לעצמי.
הרי אם בטעות בגלל ששמתי לעצמי קודם הוא כבר לא ינשום? גדול על המצפון שלי לחיות עם זה, כי הקשבתי להוראות של הדיילת.
<<(*הטקסט ממשיך תדפדפו, מסתבר שיש עדכון חדש:)⁩

⁨ כמה ימים אחרי אותו בוקר, יצאתי מביקור מורכב במילואים ברצף של ימים עמוסים רגשית והרמתי טלפון התפרקות לחברת צוות מהמילואים, זו שמבינה בלי מילים בדיוק מה עברתי, ואיך מרגיש משבר קטן באמצע היום, ופתאום היא שלפה לי “את יודעת במטוס אם הורה רוצה לתפקד עבור הילד שלו הוא חייב לשים קודם על עצמו את מסכת החמצן”, “את צריכה אוויר, אחרת לא יהיה לך לתת”.⁩

⁨ ברגע מהיר הבכי התחלף בצחוק מתגלגל מהאירוניה שזו הדוגמא שהיא נתנה לי. מכמה שעד היום לא הבנתי את הסיבה לכך ושפתאום זה נשמע מאוד הגיוני. וסליחה מכל הדיילות, בניהן חברותיי יכול להיות שאתן ממש מסבירות לנו שזו הסיבה, אבל הפרעת הקשב שלי עובדות בצורה שאני תופסת חלקי משפטים ורצה איתם במחשבות, ומבחנתי זו כוונת המשורר.

בקיצוררר, אני חוזרת לאוטו, לשיחה שהעירה אותי, שגרמה לי להבין שיש הרבה רגעים בחיים שאנחנו נותנים אוויר לאחרים, גם כשאנחנו באותו מטוס שמתרסק, מחזיקים באותו הפחד שלהם, אבל משקרים לעצמנו שאנחנו נסתדר.⁩

⁨ למדתי שיעור חשוב בדרך הקשה, במלחמה התחדד לי שהאוויר שלי הוא לתת אוויר, וזו המסכת חמצן שלי. אבל איפשהו בדרך שכחתי שיש עוד דברים שהם שלי, וגם אם הרגשתי טוב להיות בתפקיד המטפל או הנותן, אני עדיין צריכה לקבל ממקור אחר.

בשביל לתת מעצמי נדרש ממני קודם לתת לי.
(ולהזכיר לעצמי שזה לא הופך אותי לאדם פחות טוב, להפך זה הופך אותי לאנושית, שאגב היא תכונה חשובה בימים אלה).⁩

⁨ למי שקרא עד לפה, קודם כל שאפו זה טקסט אחד המבולגנים שלי. אבל לסיכום זה לא איזה פוסט מפוצץ על עולם הפוצ’י אני גם לא כזאת טובה (עדיין), סתם פוטוגנית. זה פוסט פריקה, שמזכיר כמה חשוב לא לשים בצד תחביבים וחברים. כמה חשוב למצוא קבוצת אנשים שמבינה דרך העיניים מה קורה בלב ומה מסתירה הנפש.
אנצל את הבמה להודות לחברה שלי שהמיזם שלה נותן אוויר לכל כך הרבה אנשים שעשו הרבה במלחמה הזו. ואני פה לנסות להגיד לכם מהמקום האישי שלי כמה זה מציל אותי. by @all_in_podcastim

264

48

a month ago

❤️‍🩹 taken in Tel Aviv, Israel by @all_in_podcastim

375

100

a month ago

בחירת השיר לטקסט הנ״ל נעשתה בקפידה.
שריטות קטנות
אולי יש דברים שרק מילאומניקים, אנשי צבא או לוחמים יבינו,
אבל יש שריטות קטנות, דפוסי אופי, בעקבות תפקידים שעשינו.
לישון 8 שעות טוב? פריווילגיה.
להעביר יום שלם בלי תסכול מזה שהעשייה שלך לא מספיקה? פריווילגיה.
לעשות משהו עבור עצמך ולא עבור המדינה או האנשים? פריווילגיה.
להתלונן על משהו שיטחי? פריווילגיה.
להגיד שכבר אין לך כוח? פריווילגיה.
להיות בחופש? חחחחח.
אבל האמת היא שבעולם שאנו חיים ובטח במדינה שלנו זה ממש לא רק אנשי צבא או מילואמניקים.
ליווי פצועים הפך לעולמי בשנתיים פלוס האחרונות.
לעשות עבור המדינה והאנשים, זה עולמי מאז שנולדתי כי לזה גדלתי, וזה מה שאני מכירה.
אבל יש שריטות קטנות (גם גדולות אבל לא נכביד:)
ואני לא מיוחדת כי השריטות הקטנות הם של כולם.
יש יותר יש פחות.
ובין השריטות יש אחת שמלווה אותי הרבה, אני שומעת הרבה אנשים והרבה סיפורים, ותמיד יש איזה התנצלות, התנצלות של מישהו שהוא בריא בגופו ולא נפצע קשה מספיק כדי שיהיה לו את הפריווילגיה להיות בלי כוח.
אז הפעם אני כותבת בעיקר לעצמי את התזכורת שיש פריווילגיה לעבור כמעט שלוש שנים מלחמה ולהיות עצובים, להיות חסרי כוח, להיות עייפים, להיות בחוסר חשק או אנרגיה.
מי שחי שגרה שמלאה בסבבי מילואים, מי שחי נפש שרוטה, מי שחי שכול, מי שהולך עם אובדן או אירוע אחד קטן או גדול שערער את עולמו.
הנפש היא הכל, וכשהנפש נשרטת היא לא מקבלת גבס או ניתוח, היא לא מקבלת שיקום או אשפוז, היא רק פצועה וממשיכה לדמם.
אז אולי כל מה שצריך זה לא מילים גדולות, זה פשוט להיות.
להיות פה לעזרה ולעצור את הדימום.
לעזור לאנשים ובעיקר לעצמנו להבין שהנפש המדממת היא הפצע הכואב ביותר. by @all_in_podcastim

301

48

2 months ago

by @all_in_podcastim

276

40

2 months ago

תמונה 4 האהובה עליי. taken in Tel Aviv, Israel by @all_in_podcastim

420

59

3 months ago

אני חוזר לצבא | מתוך @life.on the front by @all_in_podcastim

670

33

3 months ago

פתקים, 24/06 שעה 03:29 רגע של פריקה:
כבר תקופה שאני מכריחה את עצמי לישון מוקדם, לחיות איזה אורח חיים בריא כמה שאפשר איפה שזה בשליטתי. (כאילו אני חיה בשוויץ)
והאמת? בימים האחרונים אחרי תקופה שאני מרגישה איזה חוסר שקט פנימי אני פתאום שומעת מהרבה אנשים לידי, אגב היציבים שבהם.
שגם בהם קיים חוסר שקט בלתי מוסבר.
ואני כמו שאני נכנסתי ללופ חקירה. מה זה. כי עם כל הכבוד למרקורי בנסיגה זה משהו גדול יותר.
וניסיתי לעשות סדר במחשבות אבל זה תאכלס די קשה שיש כל כך הרבה ושאני כבר לא בטוחה בכלל מה מהחשבות בכלל שלי..
ויש לי איזה הבנה אחת שאומנם לא סיפקה לי שקט אבל הצליחה לתת לי מרווח נשימה.
את העובדה שאנחנו אנשים נורמלים בסיטואציה לא נורמלית כבר תקופה ארוכה מידי אני יודעת.
אבל יש משהו אחר בתקופה האחרונה. משהו בלא איראן, בבחירות, בבאלגן עם החרדים, בפילוג חזק שמורגש שוב, בחיילים שמתים ונפצעים ולא מקבלים אפילו שלוש דקות תהילה לעומת גל מהאח הגדול (שאגב אני הכי מתחברת לטראש אבל ראבק יש פה עם של גיבורים שהם אלה שאמורים להחזיק רייטינג).
משהו בכל הדברים האלה גרם לי להבין שאנחנו או לפחות אני, למדתי לחיות בסטרט, סטרט לא רגיל מתוך איום על הקיום שלנו כעם, סטרס שהפך למנגנון, שהפך להרגל, שהפך לצערי ליום יום שלי.
ובתקופה האחרונה אני קולטת שנשארתי עם הסטרס העוצמתי שמנהל אותי, אבל וואלה עם מהות קטנה יותר, עם משמעות קטנה יותר, עם התמודדות פחות מפחידה שמשום מה מפחידה אותי פי כמה.
אני אוהבת את הקושי הלאומי, את האחדות, אני אוהבת להחזיק במחשבה שאני חלק ממשהו גדול יותר.
ופתאום אפילו שאני עדיין לובשת מדים ועדיין ממלאה משמעות, יש משהו שמרגיש זר, תלוש, ריקני, מפחיד.
והאמת היא שהחלטתי שאולי בגלל שאני כנראה לא היחידה שמרגישה ככה אז אני אשתף.
ואולי גם על הדרך זה יעזור למישהו..
אני בוחרת להמשיך להאמין שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. ואני מתעקשת לזכור שאני רוצה באמת להיות ראויה. ראויה להרוגים, לפצועים, למילואימניקים, ולכל אדם ואזרח טוב במדינה הזו שנותן מעצמו לאחר.
ואני מתעקשת להאמין שכל התקופה הזו היא כאבי גדילה. והם כואבים. אבל שאין מצב שאנחנו עוברים את כל החרא הזה על פארש.
אז עם כל החרא אני משתדלת להחזיק תקווה והאמת שאולי לא סתם קוראים להמנון שלנו ״התקווה״ כי ראבק התקווה לעם היהודי היא מצרך יקר שאי אפשר בילעדיו. by @all_in_podcastim

754

82

4 months ago

by @all_in_podcastim

339

57

4 months ago