Instagram story viewer> @doritrozenberg> Posts

Dorit Rozenberg

@doritrozenberg

273

followers

602

following

POSTS STORIES REELS TAGGED

Download All

“אין שלם יותר מלב שבור”, אמר ר’ נחמן.

אבל האמת היא שאנחנו עושים כמעט הכול כדי לא להגיע למקום הזה.
נלחמים על כל סדק, מחזיקים את הקירות שלא ייפלו, מנסים להיות חזקים מספיק כדי ששום דבר לא יצליח לערער אותנו.

והחיים, מצדם, מזכירים לנו שוב ושוב שהכול שברירי.
הגוף משתנה, קשרים מסתיימים, כסף בא והולך, אמונות מתערערות, ואנחנו נפרדים בדרך מעוד ועוד גרסאות של עצמנו.

לפמה צ’ודרון יש ספר שנקרא “כשהדברים מתפרקים”. נדמה לי שקשה לחיות בעולם הזה בלי להבין בדיוק למה היא מתכוונת.

כי בסופו של דבר, עם כל המאמצים שלנו לשמור, להחזיק ולהימנע, דברים מתפרקים.
וכשזה קורה, ההרגשה היא לפעמים שאנחנו אלה שהתפרקנו.
הגוף כבד, הלב כואב, הפחד מורגש ממש בגוף, והמחשבה שחוזרת שוב ושוב היא: נשברתי.

אם יש משהו שלמדתי על בשרי בזמן האחרון הוא שבמצבים כאלה צריך שנשאל את עצמנו שאלה אחת:
האם הדבר בתוכנו שיודע שנשברנו, שרואה את הכאב וחווה אותו, נשבר גם הוא?

כי אנחנו לא צריכים להיות בלתי שבירים, אנחנו בני אדם שחיים בעולם מורכב.
הגוף שברירי, הלב יכול להישבר, החיים יכולים להשתנות ברגע.
אבל אפילו כשאנחנו חושבים על העובדה שנשברנו, אנחנו מבינים שהמחשבה הזו מופיעה בתוך משהו שמסוגל להתבונן בה.

וזו המשענת והיציבות שאנחנו ככ מחפשים בחיים.
לא לנסות לחיות ליד החיים כדי להימנע מכאב, לא לאהוב פחות כדי שיהיה פחות מה לאבד, לא להחזיק את עצמנו כל הזמן בכוח. בדיוק להפך.

לאהוב עד הסוף, בלי שהקיום שלנו יהיה תלוי במי שאנחנו אוהבים.
לחיות בלי לחכות בפחד תהומי כל הזמן לפגיעה הבאה, בידיעה שכאב ומשברים הם חלק מהחיים, שהם באים והולכים, ושיש בנו מקום שיכול לפגוש גם אותם.

ואז אפשר לתת גם לפחד ולכאב פשוט להיות.
בלי לייפות אותם, בלי להסביר אותם ובלי למהר לנסות לעבור אותם כבר.

היציבות שאנחנו ככ רוצים שתהיה לנו היא הידיעה שהחיים משתנים כל הזמן, ובתוך כל מה שמתפרק ומשתנה, יש בנו משהו שורשי מהותי, שלא צריך להחזיק את עצמו בכוח כדי להישאר שלם. by @doritrozenberg

6

0

a month ago

מהרסיך ומחריביך ממך יצאו
שלום למפיקים החדשים שזקוקים למעט או הרבה מחיאות כפיים לאגו שלהם, ככל הנראה לאחר העדר הצלחה גורפת בתחום.

הרי ידוע שכל מפיק שרוצה קצת באז סביבו, להרגיש קצת במיינסטרים, לזכות ב5 דקות של תהילה, להרגיש חשוב או מוכשר, ישיג את כל אלה בקלות אם רק יצור איזה סרט מחורבן ומרושע על רצח עם שחיילי צהל( שהקריבו גוף ונפש כדי שהוא לא יהיה הקורבן הבא של עוד טבח כן?) עושים במהלך במלחמה בתושבי עזה החפים מפשע.

הרי ידוע שהסיפורים של החטופים שחזרו מעזה על המון עם זועם שקידם את פניהם במטרה לטבוח בהם מתוך שנאה יוקדת, לא באמת נחשבים.
הרי ידוע שחיילי צהל לא מקפידים על טוהר הנשק ועושים שואה בעזה בכוונה תחילה ומתוך אידיאל.
הרי ידוע שמניין מילואימניקים וחיילים פוסט טראומותים מתאבדים שרק הולך וגדל הוא משהו שולי ביחס לעזתים המסכנים ושלא נדבר בכלל על כמות החפים מפשע שנטבחו תוך התעללות חסרת צלם אנוש, נאנסו, נשרפו חיים ב7 באוקטובר לא כנזק אגבי ואפילו לא כנזק, אלא בתכנון מופתי ומדויק, בכוונה תחילה ומתוך אידיאל קדוש.

חיילי צהל הסדירים והמילואימניקים כבר 3 שנים מתמודדים עם מציאות לא נורמלית של מלחמה והשלכותיה, המון משפחות מתמודדות עם השלכות קצרות וארוכות טווח של אבא שהולך לסבבי מילואים ארוכים כל פרק זמן ככ קצר, ככ הרבה משפחות איבדו את היקר להם מכל במהלך המלחמה הזו, אבל עדיין מתעוררים בוקר אחד שני מפיקים שממש זקוקים לכמה דקות של תהילה או לחילופין להרגיש שהם לא מבזבזים את חייהם על תחום שהם פאקינג לא מוכשרים בו ומה הם עושים כדי להשיג את המטרה? הולכים על בטוח.
יוצרים סרט על נזק אגבי שהוא כמובן רצח עם לא פרופורציונאלי בעזה.

דמגוגיה בשקל כמובן, אבל העיקר שקהל של שונאי ישראל שהיו מריעים גם לציור של ילד בן 3 כל עוד הוא מכיל מסר שמשרת את העמדה שלהם מלכתחילה על ישראל, מחא להם כפיים.
מרגש.

אני ממליצה בחום לאותם מפיקים מותקים, הלילה כשהם שוכבים לישון, לחשוב על החיילים שנשארים ערים בלילות, שנכנסים לכפרים לעשות מעצרים, שמזהים איומים ומנטרלים אותם תוך כדי שהם מסכנים את חייהם, שישנים בשקש בתנאי שטח בשעות השינה הבודדות שיש להם, עם מדים מאובקים ובלי מקלחת לא פעם ימים שלמים ולהבין דבר אחד בסיסי וחשוב: בזכותם הם ישנים בשקט בלילה.
במקום להפיק סרטים מזעזעים, שימצאו את הדרך להודות להם. by @doritrozenberg

0

0

a month ago

יום הולדת 39.

בחסידות כתוב שביום ההולדת מזלו של אדם גובר. בעבר חשבתי שזו ברכה לשפע ולמזל טוב, אבל לאחרונה הבנתי שמזל הוא לא דבר שמגיע סתם ככה ביום ההולדת באופן רנדומלי שכזה מבחוץ.
מזל הוא שורש הנשמה, החלק הגבוה והנעלם שממנו נובעים החיים שלנו, המעיין שממנו נמשכת אלינו חיות עוד לפני שהיא מקבלת גוף, צורה ודיבור.
ביום הולדתו של כל אדם הצינור פתוח, והנביעה שופעת במיוחד.

יום הולדת הוא לא רק יום של שמחה וחגיגות, אלא יום נדיר של התכנסות.
יום ספציפי שמאפשר לשוב אל המקור הפנימי, להסתכל פנימה ולנפות: מכל מה שנאסף אצלי עם השנים, מכל ההרגלים והשכבות שמתווספים בכל שנה, מה באמת שייך לי, ומה סתם משא מיותר?

אין בי שום רצון לסכם ולמנות הישגים היום.
יש תקופות שאי אפשר למדוד במדדים של העולם הזה.
יש זמנים שבהם הגבורה הגדולה ביותר היא לשמור על לב פתוח ורך כשהמציאות מקשה.
לא לוותר על אהבה, ולא להפקיר את הנפש גם ברגעים שבהם אין מושג איך שומרים עליה.

אין גם איזו תפילה על להתחיל מחדש. בכללי, יש בביטוי להתחיל מחדש איזו דרישה אכזרית למחוק את העבר כדי לזכות בלוח נקי.
אז לא, אני רוצה להתחיל מכאן.
עם כל מה שנחרת בבשרי ובנפשי, עם המקומות המוארים והצלקות, הבחירות שבחרתי ואלה שנכפו עליי, כל השבילים שהביאו אותי עד הלום.

ואם ביום הזה המזל גובר, אני לא מבקשת ימים נטולי כאב.
אני מבקשת עיניים שיבחינו בטוב גם בדברים הפשוטים, הבנאליים והשגרתיים, גם בדברים הכי קטנים לכאורה.
אני מבקשת לב שידע להבדיל בין חסד אמיתי לבין אחיזה מתוך פחד, ואומץ לבחור לא להצטמצם כדי להידחק למרחבים שכבר לא רלוונטיים עבורי.

השנה הזו, אני משחררת את התבנית של מי שחשבתי שאני צריכה להיות ומתמסרת בענווה, ברוך, בעין טובה ובאהבה, למי שאני עכשיו ולמסע הייחודי שלי בחיים. by @doritrozenberg

21

0

a month ago

היום לפני 13 שנים, יח אלול, נולד שחר.
היום הוא עלה לתורה❤️ by @doritrozenberg

3

0

2 months ago

בכל פעם שאני שומעת את ״מחשבות טובות״ של מוטי וייס, אני נעצרת בפתיחה:

״פעם הגיע יהודי לצדיק ואמר לו: יש לי מחשבות רעות. ענה לו הצדיק: מחשבה טובה ודיבור של אמת״.

ובכל פעם מחדש אני חושבת: מה הקשר בין שני חלקי התשובה? אם הבעיה היא מחשבות רעות, אפשר להבין את העצה לחשוב מחשבה טובה אבל מה עושה שם ״דיבור של אמת״?

אז חיפשתי קצת בחסידות, וגיליתי שאולי שלוש המילים האלה הן בעצם החלק החשוב ביותר בתשובה.

הבנתי שמחשבה טובה בלי אמת יכולה להפוך לסיסמה שאנחנו משננים כדי לא להרגיש:
הכול לטובה, אין מה לדאוג, אני מושגחת.
אבל בפנים עדיין יש פחד, כאב ובלבול שמבקשים שנכיר בהם. זו אולי חשיבה חיובית, אבל לא בהכרח ריפוי.

מצד שני, אמת שאין בה שום נקודה של טוב יכולה להפוך בקלות להלקאה עצמית.
קל לקרוא לפחד ״ראייה מפוכחת״, לייאוש ״מציאות״ ולתרחיש הגרוע ביותר שרץ לנו בראש ״החיים עצמם״.
אבל לא כל מחשבה מכאיבה היא אמת, ולא כל תרחיש שאנחנו מדמיינים עתיד להתממש.

הצדיק מציע איזון מדויק: מחשבה טובה, כדי לזכור שהקושי הנוכחי הוא לא הסיפור כולו ודיבור של אמת, כדי שלא נצטרך לשקר לעצמנו בדרך אל הטוב.

להכיר בזה שקשה לי עכשיו זו אמת.
להסיק מזה שתמיד יהיה לי קשה, זה כבר סיפור שהפחד מספר.

להכיר בזה שאני מפחדת ולא יודעת מה יהיה, זו אמת שאפשר לפגוש.
להסיק מזה שאין לי שום סיכוי לצלוח את זה, זה כבר פסק דין שאף אחד לא ביקש מאיתנו לחרוץ.

רעיון דומה מופיע אצל רבי נחמן מברסלב בפירושו לציווי של אלוהים לנֹח: ״צֹהַר תעשה לתיבה״.
במובן הפשוט, הצוהר הוא מקור האור של תיבת נֹח.
אבל רבי נחמן קורא את המילה ״תיבה״ גם במשמעות של ״מילה״ שאדם מוציא מפיו:
כשאדם מצליח לומר לפני אלוהים דיבור אחד אמיתי, לפי המקום שבו הוא נמצא, הדיבור הזה מכניס מעט אור אל החושך.
הוא לא מעלים מיד את הקושי, אבל הוא מאפשר להתחיל לראות שיש בתוכו גם פתחים לאור.

ואין צורך במילים גדולות או באמונה שאנחנו לא באמת מרגישים. לפעמים מספיק לומר ממקום של אמת וכנות: קשה לי. אני מפחדת. אני לא יודעת איך לצאת מזה. אלוהים, תעזור לי.

לא צריך להכריח את עצמנו להיות באופטימיות מזויפת, אבל אנחנו גם לא צריכים לאפשר למחשבה המפחידה ביותר לנהל את ההווה ולקבוע את העתיד שלנו.

המחשבה הטובה מזכירה שיש פתח.
דיבור האמת מדליק את האור שמאפשר לראות אותו. by @doritrozenberg

1

0

2 months ago

היום הבן השלישי שלי התחיל להניח תפילין.

בהתאם למנהג אבותיו כמו שאומרים, מתחילים להניח תפילין חודש לפני בר המצווה.
כדי להתרגל ולתרגל, כדי שהמצווה תיכנס לאט לאט לשגרת החיים.

אבל היום חשבתי שאולי לא רק הילד הוא זה שצריך להתרגל, אלא גם הלב של ההורים.

הלב צריך להתרגל לעובדה שהילד הקטן, שעד לא מזמן אחז באצבע שלנו, מתחיל עכשיו לקשור בעצמו קשר אחר. קשר שלא אנחנו יוצרים, אלא רק זכינו להכין אליו את הקרקע.

בחסידות אומרים שתפילין זו לא רק מצווה, אלא התקשרות. בכל בוקר מחדש יהודי קושר את עצמו אל האלוהות, השורש, המהות, העם, הנשמה.
אל האמת שהוא מבקש לחיות לפיה.

כהורים אנחנו לא מגדלים ילדים רק כדי שיגדלו, יצליחו או יהיו עצמאיים מבחינה טכנית.
אנחנו מגדלים אותם גם בתפילה ובתקווה שיום אחד יהיה להם קשר פנימי ועמוק עם הטוב, עם האלוהות, עם עצמם ועם והחיים בכל רובד, במחשבה, במעשה, בדיבור, בעולמם הפנימי ובעולם החיצוני, בקודש ובחול, גם כשאנחנו לא נהיה צמודים אליהם כדי לתווך, להראות, לכוון, לנתב.

זו התקווה העמוקה ביותר של הורות:שהערכים שזרענו בילדים שלנו יהיו חזקים מספיק כדי שהקשר שלהם עם עצמם, עם הקב״ה ועם החיים יהיה יציב, חזק וטוב בכל קנה מידה.

מתפללת שהקשרים של רצועות התפילין יהפכו עם השנים לקשר עמוק של אמונה, של מידות טובות ושל חיים משמעותיים וטובים. by @doritrozenberg

4

2

2 months ago

לפי המדרש, בשעה שמלך המשיח בא, הוא עומד על גג בית המקדש ומכריז: “ענווים, הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח עליכם.”

חשבתי על זה השבוע, ומשהו שם נראה לי מוזר.

זה רגע השיא. הגאולה כאן, האור גלוי, הכול קורה ואשכרה יש כאלה שעדיין לא מאמינים.
ולא סתם לא מאמינים: מישהו צריך לעמוד ולהכריז להם, במילים מפורשות, שהם זכאים, שזה עליהם, שהזמן הזה שלהם.

מי צריך הכרזה כזאת?
מי ששומע בשורה טובה ובטוח שהיא מיועדת למישהו אחר.
מי שהתרגל כל כך לחיות בצמצום מול עצמו, שגם כשהאור עומד מולו הוא מחפש למי הוא באמת שייך.

בחסידות אומרים שמצרים היא לא רק מקום. היא מְצָרִים-המקומות הצרים של הנפש.
ולכל אחד ואחת יש מצרים משלו: מקום צר שנוצר פעם, מזמן, כשהיינו קטנים מדי להבין וגדולים מספיק להרגיש.
שם למדנו להצטמצם. שם למדנו שאהבה צריך להרוויח, שקרבה יכולה להיעלם, שאם משהו טוב קורה, הוא כנראה לא בשבילנו.

ומאז, בכל פעם שההווה נוגע שם, אנחנו חוזרים לשם. מגיבים משם, מאמינים לו ולרוב בכלל לא רואים את זה, ובטוחים שזה רצון חופשי.

וזה השעבוד האמיתי: לא שהיינו במקום הצר, אלא שאנחנו ממשיכים לפעול ממנו גם אחרי שיצאנו.

אבל יציאת מצרים היא לא מאורע היסטורי שקרה פעם אחת.
היא קורית, או מחכה לקרות, בכל יום מחדש.
כל יום אפשר לצאת ממיצר אחד נוסף, צעד אחד החוצה מהצמצום שכבר לא באמת מגן עלינו.
וזה לא להפוך למישהו אחר, זו חזרה אל מי שהיינו לפני שהמקום הצר לימד אותנו להיות קטנים.

כי אם זה לא מי שאנחנו, אם זה רק מה שלמדנו על עצמנו בגיל שבו עוד לא ידענו להפריד בין הקול שלנו לקולות של אחרים, אז אפשר גם להפריד עכשיו. ולהבין שלא כל מה שלמדנו הוא אמת עלינו.

ולא צריך אפילו להאמין כדי להתחיל. הגאולה לא מחכה שנאמין קודם. היא מתחילה ברגע שמשהו בנו כבר לא מוכן להישאר במקום הצר.
ולכן, למי שעדיין לא משתכנע, לא אומרים לו נו מה יש לך תאמין, אומרים: תראה. תרים רגע את העיניים ופשוט תראה- האור לא בדרך, הוא לא מותנה, הוא לא מחכה שתשתנה, הוא כבר זורח עליך.

ההכרזה נשמעת דווקא מהגג, מהמקום שלא נתקדש, שנשאר כביכול מחוץ לקודש, כי היא מכוונת בדיוק אל מי שבטוח שהוא בחוץ.

הקול לא קורא מהיכל שצריך להיות ראויים כדי להיכנס אליו, הוא עומד מעל המקום הצר עצמו, וקורא כלפי מטה: אפשר לצאת. הדלת פתוחה כבר שנים. רק הילדים שבנו עוד לא העזו להרים את הראש ולראות שמישהו כבר עומד על הגג, וקורא לנו. by @doritrozenberg

9

0

3 months ago

ואז כשנתכסה
עם החולות בחושך
וספר הדברים
בחושך יתכסה
תגידי לי מילים
יפות מבכי ואושר
הוא כנראה אהב אותי,
האיש הזה. by @doritrozenberg

2

0

4 months ago

מעניין אם יש ברכה שצריך לברך כשהילד החמישי והכי קטן מסיים גן ועולה לכיתה א.
תם פרק הגנים😌 by @doritrozenberg

6

2

4 months ago

היום, ג׳ בתמוז, יום פטירתו של הרבי מליובאוויטש.

יש לי זיכרון חזק מגיל 18. מדרשה. חודש אלול. ימים של למידה אינטנסיבית, מחשבות, שאלות וחיפוש פנימי.
ולילה אחד חלמתי על הרבי.

הרבי הוא דמות כל כך גדולה ומשמעותית, ואני זוכרת שציפיתי למסר דרמטי, משהו משנה חיים.
אבל בחלום נאמרה מילה אחת בלבד: סבלנות.

האמת? התעוררתי קצת מאוכזבת.
איזה עומק כבר יכול להיות במילה שנשמעת כל כך פסיבית?

השנים לימדו אותי שהייתי עיוורת לעומק שהיה מונח שם.

אנחנו חיים בעולם שקידש את האינסטנט. אם משהו מתעכב, אנחנו מיד מרגישים שמשהו לא בסדר. מחליפים כיוון, מחפשים פתרון חיצוני, דוהרים לפעולה הבאה, לפעמים רק כדי לא לפגוש את המקום הריק שאין בו מענה מיידי.

ובלי לשים לב, אנחנו מביאים את אותו דפוס גם אל תוך המקדש הפנימי שלנו: הנפש.

גם בעבודת הנפש אנחנו רוצים תוצאות מהירות. שהכאב יחלוף, שהבלבול יתפוגג, שהתהליך יוכיח את עצמו מיד.
וכשזה לא קורה, אנחנו מתחילים להסיק מסקנות: אולי אני לא מתקדמת, אולי הדרך לא נכונה, אולי משהו בי לא תקין.

אבל ריפוי ושינוי הם לא רצף של פעולות אינטנסיביות.
בתהליכי עומק לא פעם העבודה האמיתית היא דווקא על היכולת לשהות.
לשהות עם כאב בלי לנסות לתת לו הקלה מיידית ובלי לברוח. לשהות עם חיסרון בלי לברוח למסקנה או פעולה פרקטית, לשהות עם מה שעוד לא הבשיל בנו בכדי להתגלות, בלי להפוך את זה לכישלון.

תהליכי עומק הם לא לינאריים. הנפש צריכה זמן לעכל, להתברר, לצמוח. שינוי יבוא לידי ביטוי מהפנים אל החוץ.

היום אני מבינה שסבלנות היא לא חוסר מעש.
היא פעולה רוחנית של אמונה.

היא ההכרה שיש סדר פנימי לדברים, ושיש מקומות בחיים, במיוחד בתהליכים פנימיים, שפשוט צריכים זמן כדי להתגלות.

סבלנות היא לתת לעצמנו יד גם בחושך.
להישאר עם עצמנו בחמלה במקומות מורכבים.
להאמין שאנחנו בדרך, גם כשעוד לא רואים את כל הדרך.

ולא לוותר על עצמנו בדרך אל החיים שאנחנו באמת רוצים לחיות. by @doritrozenberg

8

0

4 months ago

יש מושג בקבלה שנקרא רשימו
השבוע שמעתי עליו בפעם הראשונה
וזה ככ נגע בי.

הרשימו הוא הרושם שנשאר אחרי שהאור הסתלק.
משהו שהיה, נגע, עבר דרכנו וכבר לא נמצא באותה צורה, אבל החותם שלו נשאר.

מזה הבנתי פתאום לא מעט על מערכות יחסים בחיים שלנו.
יש הרבה רגעים בכל סוג של אינטרקציה בחיים שבהם אני מוצאת את עצמי נפגעת מאוד ממילה, משתיקה, מתגובה קטנה, ממבט, מהיעדר תשובה.

לפעמים בשכל אני מבינה שלא קרה כאן משהו כל כך גדול.
אני אפילו יכולה להסביר לעצמי את הצד השני.
להבין את הסיטואציה.
לדעת שלא בהכרח הייתה שם כוונה לפגוע.

אבל בנפש משהו אחר קורה.

הנפש לא מגיבה רק למה שקרה עכשיו.
היא מגיבה גם למה שהרגע הזה העיר בה.
לאותה צריבה קדומה.
לאותו רושם פנימי שנשאר בתוכה מזמן אחר, ממקום אחר, אולי אפילו משלב שבו עוד לא היו לה מילים להסביר מה היא מרגישה.
ואז הסיטואציה הנוכחית היא לא רק סיטואציה.
היא כמו יד שנוגעת במקום שכבר היה רגיש.
מקום שכבר נצרב פעם.
מקום שנושא בתוכו רשימו.

והאמת שזה מסביר לי משהו עדין מאוד:
לא תמיד אנחנו נפגעים רק ממה שנאמר לנו עכשיו.
לפעמים אנחנו נפגעים מהרושם שהדבר הזה מעורר בתוכנו.

מישהו מתרחק והנפש מפרשת נטישה.
מישהו לא עונה והנפש מפרשת חוסר ערך.
מישהו לא בוחר בנו כמו שקיווינו והנפש פוגשת שוב מקום ישן שבו היא הרגישה לא נבחרת.

וזה לא אומר שהכאב לא אמיתי.
להפך.
הוא אמיתי מאוד.

אבל אולי הוא לא כולו שייך להווה.
אולי חלק ממנו הוא רשימו.
חותם שנשאר בנפש, ומבקש שנראה אותו.
לא כדי שנחשוב שאולי אנחנו רגישים מדי ועושים דרמה מכל דבר ולא כדי לפטור אחרים מאחריות,
אלא כדי להבין שבעומק הכאב יש לפעמים קריאה.

קריאה לחזור אל המקום שנצרב.
להביט בו בעיניים בוגרות יותר.
להגיד לו: אני רואה אותך.
אני מבינה למה זה כאב לך כל כך.
אבל מה שקורה עכשיו הוא לא בהכרח כל מה שקרה אז.

ואולי זו אחת העבודות העדינות ביותר בתוך קשרים:
להבחין בין האדם שמולי,
לבין הרשימו שהוא העיר בי.
בין המציאות הנוכחית,
לבין הזיכרון הרגשי שהנפש שלי עדיין נושאת.

הרבה פעמים הפגיעה שאנחנו חווים בהווה היא לא נקודת ההתחלה של הכאב שנוצר, היא רק המקום שבו הכאב הישן קיבל שוב קול.
וההבנה הזו מבחינתי, היא גאולה לנפש. by @doritrozenberg

7

1

4 months ago

לא מאמינה שיש לי ילד בן 17.
ישי חגג אתמול 17, הוא עמוק בתוך לימודי נהיגה/טסטים/בגרויות
הוא שניה לפני כיתה יב.
הזמן רץ הוא לא קלישאה.
לפעמים אנחנו ככ עסוקים בהשרדות, לפעמים אנחנו ככ לא מבינים שהדבר החשוב ביותר בסופו של דבר הוא לחיות בנוכחות אמיתית.

מחר הדרי שהוא הקטן בחמשת המפלצות בן 6.
לגדל ילדים זה תמיד מורכב
זה מלווה בהמון דאגה וחששות וקשיים ותפילות
נפילות ועליות
וחמלה וסליחה וכנות
כי לי כהורה חשוב גם להכיר בטעויות מולם ולהתנצל.
לספר מאיפה נבעו דברים ואיך אני רואה את הדברים היום
לקחת אחראיות גם על טעויות.

יש לי עוד מלא מחשבות
אולי מתישהו אשתף.
אבל בינתיים, אני מודה על הילדים שלי. by @doritrozenberg

3

0

4 months ago