Instagram story viewer> @nitayledany> Posts

Nitay Ledany | נתאי לדאני

@nitayledany

45.5K

followers

2268

following

אוהב את אלוקים ואת העולם🌏
פורבס30 | דימונאי | לשעבר דובר ניר עוז☀️
@pakalshabbat
הנחה לפק״ל:nitay20
ייצוג: @seen.talents

POSTS STORIES REELS TAGGED

Download All

חלק מהנאום שנשאתי היום בטקס חשיפת רשימת 30 מתחת ל-30 של פורבס ישראל:

אם הייתי צריך לשים את האצבע על מכנה משותף בין כל בני האדם שפגשתי מסביב לעולם, הייתי מצביע בביטחון על מכנה משותף פשוט – כולנו רוצים להיות מאושרים.

קוראים לי נתאי לדאני, אני בן 25 ואני גר בדימונה. אני כתב, קריין ובלוגר טיולים, וקצת לפני השבעה באוקטובר יצאתי למסע מסביב לעולם בעקבות שאלה – מה הופך אנשים למאושרים?

על כל אחת מהמדינות בהן ביקרתי, כתבתי כתבה, ובה סוד אושר אחד קטן שמצאתי בה. ואחרי שש מדינות, הגעתי לישראל כדי לכתוב את הכתבה האחרונה, הכתבה שהכי חיכיתי לה – כתבה על האושר הישראלי – כתבה שמעולם לא נכתבה.

כמה ימים אחרי שנחתתי, התחילו אירועי שבת השבעה באוקטובר. ואני, שהגעתי לישראל כדי לכתוב כתבה על אושר, שקעתי בעצב.

כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר, קיבוץ ניר עוז, הקיבוץ שרבע מחבריו, 117 תינוקות, ילדים, נשים וגברים נחטפו או נרצחו, חיפש דובר. דמות מעולם התקשורת, שתוביל את המאבק להחזרת חטופי הקיבוץ, תנציח את חיי הנרצחים, ותספר לעולם על המחדל שקרה בקיבוץ הקטן בשבת השחורה.

ידעתי שאת סיפור האושר הישראלי אני לא אוכל לספר. אך את הסיפור של קיבוץ ניר עוז, מחובתי לספר.

הסיפור של קיבוץ ניר עוז הוא גם הסיפור של מדינת ישראל. עד שלא יחזרו החטופים שלנו, לא נצליח להיות באמת מאושרים. לא נצליח להוריד מאיתנו את המועקה שבלב.

חבריי ואני נכנסים היום לרשימת 30 מתחת ל-30 של מגזין פורבס. אבל גם זוכרים, שיש בשבי עוד מאה שלושים ושלושה חטופים, שלושים ושישה מהם מהקהילה שהפכה עבורי לבית נוסף.

מתוך כלל החטופים, עשרות רבות הם כמונו, מתחת לגיל 30 - בניהם גם אריאל ביבס, כפיר ביבס, סשה טרופנוב, ארבל יהוד, מתן צנגאוקר ואריאל קוניו – החטופים הצעירים, המבטיחים, והכל כך חסרים של קיבוץ ניר עוז.

גם להם יש חלומות, גם להם יש הצלחות, גם להם יש מטרות שהם רוצים להגשים בחייהם. הם רוצים להתקדם בעבודה שלהם, לפתח לעצמם קריירה שהם אוהבים, ואולי יותר מהכל, להיות שוב מאושרים.

תודה רבה! @forbes_israel by @nitayledany

2k

331

3 years ago

אני כותב מכתב פתוח לסטודנטית האמריקאית מהלימודים בחו״ל שלא הסכימה לבוא לארוחה אצלי כי אני ישראלי.

לבחור הצרפתי שקם בהפגנתיות מהשולחן בבר של ההוסטל כי ראה את הדרכון הכחול שהוצאתי מהכיס.

לחבורת המפגינים ביפן ששרה באנגלית על פלסטין, אבל לא הסכימה להחליף איתי מילה כי הם ״לא דוברים את השפה״.

לבחור בקבלה בהוסטל באל סלבדור שהודיע לי שהם יסתדרו מצוין גם בלי לקוחות ישראלים.

לקבוצת המטיילים המוסלמים בדרום אפריקה שראתה אותי עובר עם כיפה, ומיד טרחה לסדר יפה את חולצת התמיכה בטרור כדי שאשים לב.

לבחור באוגנדה שהרגיש צורך להסביר לי שהסכסוך “לא קרה בוואקום״.

לתייר השוודי שדפק לי פרצוף כשראה אותי מצטלם עם כיפה גדולה שמושכת תשומת לב.

לעיתונאי הצרפתי שאמר לי בפנים שמגיע לנו השבעה באוקטובר, כי אנחנו ״ר!צחים ילדים״.

חשבתי על כולכם היום.
בכאב המשותף, בזיכרון הקולקטיבי, בחיבוקים, ובדמעות.
עליכם חשבתי,
באמת.

אנחנו היהודים, הישראלים, התרגלנו במשך יותר מדי שנים לבקש מהעולם מקום.

מקום בשולחן. מקום ברחוב. מקום באוניברסיטה. מקום לדבר. מקום להתאבל. מקום להסביר למה מותר לנו בכלל לכאוב.

אבל יש לנו מקום.

יש לנו שפה שרק אנחנו מבינים עד הסוף. יש לנו אנשים שיכולים להתווכח עד זוב דם ובאותו רגע לרוץ לחבק אחד את השני. יש לנו משפחות שאנחנו לא מכירים אבל מרגישים שהן שלנו. יש לנו כאב משותף, זיכרון משותף, גורל משותף, ובימים מסוימים גם אהבה שקשה בכלל להסביר למי שמסתכל מבחוץ.

ואולי זה מה ששכחתי בכל אותם רגעים בעולם שבהם גרמתם לי להרגיש שאני צריך למצוא לעצמי מקום אחר.

אני לא צריך למצוא מקום.
יש לי מקום.
ופתאום כל אותם רגעים הרגישו קצת פחות גדולים.

אני לא צריך להיות רצוי בכל מקום בעולם,
כי אני יודע בדיוק לאיפה אני שייך.
🇮🇱 by @nitayledany

770

29

2 days ago

יש שאלה שאני חוזר אליה הרבה לאחרונה: איפה בעצם מתחיל ונגמר הבית שלי.

לכאורה זו שאלה פשוטה. הבית הוא המקום שבו אנחנו גרים, המקום שאליו חוזרים בסוף היום, המקום שבו נמצאים הדברים והאנשים שלנו.

אבל ברגע שמנסים למתוח סביבו קו, מגלים שהוא הרבה פחות ברור ממה שנדמה. האם הבית נגמר בדלת? בחדר המדרגות? ברחוב? בעיר שבה גדלנו? ואולי יש דברים שהם בית עבורנו גם אם מעולם לא גרנו בהם.

אני חושב על זה דרך תמונה פשוטה. אם נשברת דלת בחדר אחר בבית שלך, אתה לא אומר שזה עניינם של האנשים שגרים שם. אם אתה מריח עשן בקצה המסדרון, אתה לא עוצר לברר מי נמצא שם, מה הרקע שלו והאם אתם מסכימים. ברגע כזה, ההבחנה בין ״החדר שלהם״ ל״הבית שלי״ כמעט נעלמת, כי מתברר שהגבול החשוב באמת עובר במקום אחר.

מוזר כמה שהמילה ״שלהם״ שימושית לנו. היא מאפשרת להרחיק דברים בלי להזיז אותם אפילו מטר.

״אלה החיים שלהם, הבחירות שלהם, הקיבוץ שלהם, העיר שלהם, האסון שלהם״. ברגע שמנסחים כך את הדברים, אפשר לעמוד קרוב מאוד לכאב ועדיין להרגיש שהוא שייך למישהו אחר. אולי זו אחת היכולות האנושיות החשובות ביותר שלנו, אבל גם אחת המסוכנות שבהן: לצמצם את גבולות הבית בכל פעם שהחדר הסמוך נעשה לא נוח.
…

מאז שהתחיל אוקטובר לא כל כך יצאתי מהבית. יש לי מועקה שאני לא מצליח להשתחרר ממנה. אני קצת חולה, ישן פחות טוב, ואני מבין שאני ממש לא היחיד.

אולי זאת אחת הדרכים של הגוף לענות על השאלה מהו בית. לא רק המקום שבו אנחנו גרים, אלא גם מקום שמה שקורה בו מסוגל להמשיך ולקרות בתוכנו. מקום שמערער על הגבול שנדמה לנו שקיים בין ״שלהם״ ל״שלנו״.

ואולי דווקא בגלל זה צורם לראות עד כמה במציאות שלנו בישראל אנחנו ממשיכים לשרטט מחדש את הגבול הזה בין שלהם לשלנו. לפעמים נדמה שבמקום לשאול איך שומרים על הבית, אנחנו עסוקים בלברר מי בעל הבית: מי מייצג אותו, למי הוא שייך יותר, ומי כבר נמצא קרוב מדי לדלת.

לקראת השבעה באוקטובר עולה לי שוב השאלה על הבית. אולי בית איננו המקום שבו כולם חושבים אותו דבר, וגם לא המקום שבו כולם ראויים באותה מידה להערכה. אלא המקום שבו המחלוקת, חריפה ככל שתהיה, עדיין לא הופכת את האדם שמולנו לזר. המקום שבו אפשר לחשוב שמישהו טועה מאוד, ובכל זאת לא להפסיק לראות במה שקורה לו משהו שקורה גם לנו.

אני חושב שהמתח הזה הוא אחת הסיבות שהשבוע הזה כל כך כבד. לא רק בגלל מה שקרה בשבעה באוקטובר, אלא בגלל השאלה שהוא השאיר פתוחה אחריו: איפה, מבחינתנו, נגמר הבית. by @nitayledany

113

5

4 days ago

לכבוד סוכות חוזר איתכם לבתים הכי מיוחדים בעולם והפעם - ברוכים הבאים לשבט ההימבה שבנמיביה! 🇳🇦

אין פה גישה למים, חשמל, סופר גדול או תשתיות - אבל אל תדאגו להם בהקשר הזה, הם מסודרים:

🧼 המקלחת לא דורשת מים. מנקים את הגוף עם אבן אדומה שנמרחת על הגוף ומונעת הצטברות חיידקים.

🌿במקום דאודורנט? עשבים ריחניים. מדורה קטנה, עלים שמעלים עשן, והגוף “מתקלח” בריח. זה עובד מאות שנים.

🏘️ הבתים כאן נבנים מתערובת של בוץ וקקי של חיות. כן, קקי. חומר בידוד מצוין, זמין, שמתייבש לקירות חזקים ועמידים.

לא נכנס לסרטון: כרית קשיחה עומדת כדי לשמוע סכנה לאורך הלילה, מדורות קטנות לתפילה לאבות קדמוניים, ולבוש מסורתי.

תעקבו לעוד!⁩ taken in Namibia, Africa by @nitayledany

208

7

8 days ago

⁨ לכבוד סוכות אני חוזר איתכם לבתים הכי מיוחדים בעולם, והפעם - בית של ילידים אמריקאים 🏜️🪶

העמים הילידיים (אינדיאנים, אפשר לומר) הם חלק בלתי נפרד מהעבר ומההווה של ארצות הברית.

גם היום חיים בארה״ב מאות עמים ושבטים שונים, עם שפות, מסורות ותרבויות שונות, ובחלק מהמקומות השבטיות מתקיים גם ממשל עצמי.

כמה עובדות מעניינות:

❓ למה בכלל קראו להם ״אינדיאנים״?

כשהגיע כריסטופר קולומבוס לאמריקה, הוא היה משוכנע שהגיע לאזור אסיה שכונה אז ״איי הודו״, ולכן כינה את האנשים שפגש Indians.

🎓 הקוד שהיפנים לא הצליחו לפצח

במלחמת העולם השנייה שירתו מאות בני הנבאחו כ״אנשי הצפנה״ בצבא האמריקאי. הם פיתחו קוד צבאי שהתבסס על שפת הנבאחו.

🏛️ ממשל עצמי, זכויות וקזינו

לשבטים ילידיים רבים בארה״ב יש מעמד משפטי ייחודי. חלק מהזכויות שלהם - למשל בתחומי ציד, דיג וניהול אדמות - נובעות מאמנות ומהסדרים משפטיים היסטוריים. שבטים רבים גם מפעילים בתי קזינו על אדמות שבטיות.

צולם בראוד טריפ שלי לדרום-מערב ארה״ב
תעקבו לעוד מקומות מסביב לעולם 🌎❤️⁩ by @nitayledany

205

7

9 days ago

תימנים איפה אתם??? 🇾🇪🇮🇱🍋

למי שחלילה לא יודע - האתרוג התימני הוא אחד הזנים הכי מיוחדים שיש - גדול במיוחד, יקר יותר מהרגיל, ועם צורה קצת אחרת מהאתרוג שאנחנו רגילים לראות.

תזכרו לשנים רבות ומועדים טובים וחג סוכות שמח גם למי שלא תימני 🥰 by @nitayledany

142

5

10 days ago

לכבוד סוכות אני חוזר איתכם לבתים הכי יפים שראיתי מסביב לעולם - והפעם: בית בובות בגודל אמיתי (!) בסין! 🇨🇳🎎

באמצע צ׳נגדו הגעתי בדרך-לא-דרך לבניין עצום שנראה כמו בית בובות גדול פי מיליון.

החזית שלו פתוחה לחלוטין, וכל הדירות, המרפסות, המדרגות והמסדרונות חשופים מבחוץ וזה מחזה די מטורף שאפילו יותר מטורף במציאות.

ועם כל היופי - אני לא בטוח שהייתי רוצה לגור כשכל החיים שלי מוצגים ככה לראווה 😂
אתם כן?

📍 Manhattan Nature
4 Xinxiwang Road, Tongzilin, Wuhou District, Chengdu, Sichuan, China

תעקבו לעוד 🏠🌍 taken in Chengdu, Sichuan by @nitayledany

902

10

11 days ago

יש לכם מקום לסוכות? כי אצלנו בדימונה (העיר הכי גדולה בישראל אגב) יש מספיק מקום לכולכם! 🏡

הופעות של נועה קירל, דקלה ודודו טסה, טיולי גמלים, פסטיבל כוכבים, ספארי עקרבים, סדנאות נשימה ואמבטיות קרח, יוגה, טיולי משפחות, סדנאות יצירה, הפנינג סוכות, בתים מארחים, סיור בכפר שלום, ריקודי עם ועוד מלא מלא אטרקציות מחכות לכם בדימונה החג😍

אם עדיין לא החלטתם מה עושים בחול המועד -
פסטיבל מדבר דימונה חוזר, והפעם יש לכם הרבה סיבות לרדת אלינו דרומה ☀️

📍 דימונה והסביבה
📅 חול המועד סוכות 2026

כל האירועים והכרטיסים באתר פסטיבל מדבר דימונה

שיתוף פעולה מרגש! @dimona_muni @festival_midbar_dimona_ by @nitayledany

274

16

13 days ago

כמה רחוק צריך לטוס כדי למצוא חתיכה קטנה מהבית? 🕍

יצאתי להכיר את הקהילה היהודית של בואנוס איירס, וגיליתי עולם שלם של בתי כנסת (מדהימים), אוכל כשר (אפילו מקדונלדס), היסטוריה יהודית (מרתקת!) ואנשים עם סיפורים שלא הייתי מגיע אליהם לבד.

המלצה חמה על @turismojudaico , שלקחו אותי לסיור שהפך לאחד הרגעים המעניינים בטיול שלי בארגנטינה. 🇦🇷❤️

הם עושים סיורים יהודיים בבואנוס איירס ובערים נוספות באמריקה הלטינית, ואם אתם מתכננים להגיע לאזור ממש שווה לדבר איתם!

תעקבו לעוד סיפורים מסביב לעולם אבל קרובים לבית🌍 taken in Buenos Aires, Argentina by @nitayledany

2k

79

15 days ago

מסכימים איתי? 👇

כל שנה סביב יום כיפור יש לנו נטייה להבטיח לעצמנו דברים גדולים.

להשתנות, להתחיל מחדש, להיות יותר טובים, לקחת על עצמנו המון דברים בבת אחת.

ואז מגיעים החיים עצמם, ואנחנו לא מצליחים לעמוד בהכל, ובסוף הרבה פעמים לא נשאר מזה כלום.

אז אולי השנה נעשה הפוך?

השנה אני מציע (בצניעות אני בלוגר טיולים לא רבי או משהו חחחח) נבחר דבר אחד קטן. משהו שאנחנו באמת יכולים להכניס לחיים שלנו. ברכה אחת בכוונה, כמה דקות של לימוד, מודה אני בבוקר, משהו קטן שיחבר אותנו קצת יותר. אולי אפילו איזה ערך יהודי שממש בא לנו להשתפר בו.

לא צריך להפוך את כל החיים ביום אחד. צעד צעד זה סבבה לגמרי, לא ככה?

גמר חתימה טובה לחבריי האהובים והיקרים🤍 by @nitayledany

260

7

18 days ago

לקראת יום כיפור אני חושב הרבה על הדברים שאנחנו בטוחים שכבר הבנו.

בפעם הראשונה שהייתי בניו יורק, לא אהבתי אותה. זה אפילו קצת הפריע לי, כי הגעתי לעיר שכולם מדברים עליה כאילו היא אמורה לכבוש אותך מיד, כאילו מהרגע שאתה יוצא לרחוב משהו בך אמור להבין סוף סוף למה כל כך הרבה אנשים רוצים לגור שם, לכתוב עליה, לצלם אותה ולהתגעגע אליה. אבל אצלי זה פשוט לא קרה.

הסתובבתי במנהטן, ירדתי לסאבווי, הסתכלתי על הבניינים ועל הרחובות שכבר הכרתי מסרטים, וחיכיתי לאיזה רגע שיסביר לי את כל ההתלהבות הזאת. אבל במקום להתרגש בעיקר הרגשתי עייף, מוצף וקצת מנותק, כאילו כולם סביבי נמצאים בתוך איזה קצב שאני לא מצליח להיכנס אליו. הכול הרגיש לי גדול מדי, מהיר מדי, רועש מדי, ובסוף חזרתי הביתה עם מסקנה די פשוטה: ניו יורק פשוט לא בשבילי.

כמה שנים אחר כך חזרתי לניו יורק, אני חושב שזה היה בטעות, כי מרצון לא היה לי דחף. והפעם משהו היה אחר. לא קרה רגע אחד דרמטי ששינה הכל, ולא היה רחוב מסוים או שקיעה מסוימת שבה פתאום ״הבנתי את ניו יורק״. אבל פתאום נהניתי ללכת בה בלי יעד, לשבת במקום כלשהו ולהסתכל על אנשים, להיכנס לרחובות שלא תכננתי להגיע אליהם, ולגלות שהעיר שפעם הרגישה לי תוקפנית ומעייפת מרגישה לי עכשיו חיה, מסקרנת ואפילו קצת ממכרת.

התחילה להטריד אותי השאלה מה בעצם השתנה, כי ניו יורק, ככל הנראה, הייתה פחות או יותר אותה ניו יורק. אותם רחובות, אותו רעש, אותה צפיפות, אותה תחושה שיש בה יותר מדי מהכל. אז אם ניו יורק לא השתנתה, מה כן?

לקראת יום כיפור אני חושב הרבה על כמה מהר אנחנו מחליטים דברים, לא רק על ערים אלא גם על אנשים, על תקופות בחיים ואפילו על עצמנו.

בפעם הראשונה שהייתי בניו יורק, לא אהבתי אותה. בפעם השנייה התאהבתי בה.

ואולי לקראת יום כיפור אני חושב בהקשר הזה בעיקר על האובססיה שלנו למסקנות. על הצורך להחליט מהר מי בן אדם, מה אנחנו חושבים עליו, אם משהו מתאים לנו או לא, ואז להגן על ההחלטה הזאת כאילו שינוי דעה הוא חולשה.

אנחנו אומרים ״הוא כזה״, ״אני מכיר אותה״, ״זה לא בשבילי״, ״אני כבר יודע איך זה ייגמר״, ומאותו רגע כל מה שקורה עובר דרך המסקנה שכבר קיבלנו.

אבל בני אדם הם לא מסקנה. הם תקופה, נסיבות, טעויות, תיקונים, ימים טובים וימים גרועים, ולפעמים גם גרסה שאנחנו כבר לא מכירים.

אולי כל הרעיון של תשובה מתחיל בדיוק שם: בהסכמה שלנו לא להיות אובססיביים לגרסה הקודמת. לא של עצמנו, ולא של אחרים.

לפעמים הדבר שצריך להשתנות הוא באמת האדם שמולנו. ולפעמים זה פשוט אנחנו, או על אחת כמה וכמה, המסקנה שלנו עליו. taken in New York City by @nitayledany

414

17

20 days ago

החלטה קולקטיבית לימי הסליחות בתשפ״ז - אנחנו על זה???🇮🇱🇮🇱🇮🇱

מטורף לחשוב איזה עבודה מדהימה עושים כוחות הביטחון שנמצאים בימים האלה בכותל המערבי - אני בדיוק חוזר משם ויש כמות בלתי נתפסת של חיילים ושוטרים שעובדים קשה כדי להבטיח שאירועי הסליחות יעברו בשלום.

זה הימים הכי עמוסים בשנה והם שנה אחרי שנה עושים כאן משמרות ארוכות ודואגים לנו. מגיע להם עכשיו ומגיע להם כל השנה🙏

ברור לי שזה דבר מובן מאליו אבל זו תזכורת טובה וחשובה, לפעמים שוכחים.

תעזרו להפיץ עם שיתופים שאף אחד לא ישכח
חתימה טובה😍 taken in הכותל המערבי-ירושלים by @nitayledany

405

10

23 days ago