Instagram story viewer> @ofiridisis> Posts

Ofir Idisis Sahar

@ofiridisis

1.1K

followers

504

following

הַכֹּל מַיִם | Chinese Medicine Practitioner (Dip.Ac, TCM)
BA in Psychology and Philosophy
MA in Philosophy

POSTS STORIES REELS TAGGED

⁨ 18/10/2026
היום הוא יום השוויון כרמלי

מספר הימים שהיית בתוכי שווה למספר הימים שלך בחוץ. מכאן והלאה, הבחוץ הזה ילך ויגדל ביחס לזמן בו חלקנו גוף אחד. בעולמות האסטרונומיה, המושג מצביע על יומיים בשנה בהם אורכו של היום זהה לאורכו של הלילה. משהו כזה שמסמל את הופעתן של עונות המעבר. פעמיים בשנה, וכל שנה מחדש. לנו לעומת זאת, יש יום אחד כזה בגלגול החיים הזה שלנו. אז לאן אנחנו עוברות מכאן?

בכל בוקר באשפוז שלי, הרופאים בסבב חזרו שוב ושוב על זה שעדיף לך בחוץ. שמעתי את זה כל יום במשך שבועיים וחצי. היו גם דברים מהסוג: “היא מיצתה את הסביבה הרחמית”. “היא תגדל בחוץ”. “היא תשלים את מה שלא קיבלה ברחם - בחוץ”. “כל יום שעובר והיא בפנים - מסכן אותה”. בתוך הטרללת הזו השתכנעתי לגמרי שהבפנים מסוכן עבורך. אחר כך, באשפוז שלך (בחוץ), גם היה מפחיד, אבל מפחיד אחר. הייתי מבולבלת לגמרי. שכנעתי את עצמי שלא טוב לך בפנים, דיברתי אלייך וביקשתי ממך לצאת, ואז יצאת, ולא השתכנעתי שבחוץ טוב יותר.

האם זה “שם” בפנים או “כאן” בפנים? והבחוץ? “שם” בחוץ? או “כאן” בחוץ? ההבחנה הזאת התערערה לי. ובמרחק הזמן אני מבינה שלהיות אמא שה”בפנים” שלה סומן כמסוכן לך, הכביד בתוכי משהו. אולי זו הבושה והאשמה שנדבקו אליי בוואקום, ולא הצלחתי, ועדיין לא לגמרי מצליחה להשיל מעליי. כי איך זה יכול להיות שאני, כל כך מושקעת בלהיות שומרת נפשך, מסתובבת בעולם עם זיכרון חי שלהיות בתוכי, בי ממש, היה עבורך מסוכן?

אבל בתוך הדיסוננס הזה שאני חווה, הקשר שלנו הולך ומתהדק, ומשהו מתבהר לי. יש לי פידבק. את מתגלגלת מצחוק. את מכווצת את הגבות כשפחות. את בוכה עם דמעות. את נועצת בי מבט. את יונקת לי את קצה האף. את מלטפת אותי. את דוחפת חזק עם הרגליים. את שוקעת עם הלחי שלך לתוך הגומה שבשכמה שלי. ועם חלוף הזמן אני מתחילה להבין גם שאותו ה״בפנים״, שסומן כמסוכן עבורך, לא הסתיים כשיצאת ממנו. הוא שינה צורה. את ״בפנים״ בכל פעם שאת מגניבה אליי מבט לפני שאת יוצאת לחקור את המרחב, כשאת פוקחת את עיני האוקיינוס שלך כשאני שרה לך, כשאת מושיטה את היד הקטנה שלך אל עבר הפנים שלי וחופנת לי את הסנטר. את מסמנת לי הכל בשפה הפרטית שלנו, ומלמדת אותי איך לרפד עבורך את הבחוץ הזה, כדי שתהיה בו תחושה של בפנים.

(המשך בתגובה)⁩ by @ofiridisis

76

9

12 hours ago

Parenting. taken in Limeni, Mani by @ofiridisis

34

1

a month ago

Manifested by @ofiridisis

20

5

2 months ago

תשני כשהיא ישנה taken in Tel Aviv, Israel by @ofiridisis

40

5

2 months ago

שוב הרגע הזה שבו היא כמעט נרדמת. מאבק. היא בקצה העייפות שלה, ובקצה הזה היא נלחמת בגוף המופלא שלה שמתחנן לעבור למימד של השינה. ברור לי שזה לא רציונלי, אבל זה כל כך מורכב. היא צריכה להסכים לשחרר את האחיזה בי, והיא יכולה לעשות את זה רק בזכות האחיזה בי. בכל ערב אנחנו יוצאות למחול ארוך בחדר חשוך וקריר, שבו היא מחוברת אלי. היא משמיעה קולות חזרתיים, והיד הקטנה שלה כמו מלטפת את בית החזה שלי, הלוך ושוב. היא חכמה. עם היד הקטנה הזו שלה היא מנצחת על התנועה שלנו. היא מוליכה אותי בסחרור בחדר ומסמנת לי שהיא לגמרי ערה, ובכל פעם שנדמה לי שהנה זה מגיע, שהיא עומדת להמריא לעולם החלומות הטובים ולהפקיד בידיי את עצמה למשמורת לילה, קורה בדיוק ההפך- היד המלטפת הופכת ליד חובטת, השפתיים מתהדקות, והקולות המתוקים נפלטים החוצה בזעם.

מה זה?

|ממשיכה בתגובה הראשונה| by @ofiridisis

32

6

3 months ago

כל ערב, בזמן שאני מרדימה אותה, רגע לפני שהגוף שלה נשפך כבד לתוך הידיים שלי, וממש כשנדמה לי שהיא כבר לגמרי ישנה, היא פוקחת את העיניים שלה, גדולות כאלה, מסתכלת לתוכי, וכאילו אומרת: ״עוד דבר אחד קטן לפני שאני מכבה פה אמא: שחררי כבר בחייאת, הכל בסדר״.

וברגע הזה אני באמת מרגישה בכל פינה סמויה שבי שהכל בסדר. הכל כל-כך בסדר עד כדי כך שאני מרגישה רציפה שוב. רוב הזמן אני מרחיקה ממני והלאה את מי שהייתי לפני שנפגשנו. אני בזה לכל הפנטזיות שהחזקתי, לכל הרשימות שניהלתי, לתכניות שעשיתי, לקלות שבה הצהרתי על איך הדברים הולכים להיראות. אני מנכרת את עצמי מתוכי ולו רק משום שאני ממש מתגעגעת אלי. אני לא אוהבת את הגרסה החדשה הזו שלי שדואגת כל הזמן, שלא מוצאת מנוחה, שלא מזינה את עצמה כמו שצריך, ושמציפה את עצמה יום יום באשמה ובפחד. אני לא מזהה את עצמי. אני מקטעת אותי. אני מגומגמת.

(ממשיכה בתגובה הראשונה) by @ofiridisis

59

11

3 months ago

⁨ אחד השירים הכי יפים של אביתר בנאי נפתח ב: ׳חיים גדולים, נולדים בכאב׳, והרעיון הזה נגע בי לפני כמה שנים באיזה מקום כל-כך עמוק עד שמצאתי את עצמי כותבת עליו תזה, שאגב אין לי מושג אם אי פעם אשלים.

מאז שכרמל נולדה אני ממציאה את עצמי מחדש עם סיבות לחגוג. לא רק ציוני דרך על ציר הזמן שלה, אלא גם ציוני דרך על ציר הזמן שלי. יכול להיות שזה תוצר של הסטירה שחטפתי בשבועות הראשונים לחייה, ויכול להיות שאני בעצם מסתובבת בתחושה ששתינו נולדנו מתוך כאב באותו ליל שישי בו היא יצאה אלי מתוכי.

בכל אופן, היום אני מציינת שנה לסטיק שבישר על המפגש העתידי והנצחי שלנו, ואני כותבת את המילים האלה כשהיא ישנה כאן בשלווה לידי עם הידיים הקטנות שלה פרושות מעל הראש, ואני נתקפת פחד איום ונורא נוכח המחשבה שלא אוכל לשמור על השלווה שלה תמיד, ושלא אוכל לחסוך ממנה כאב. איזו תחושה מבאסת.

בשבועות הראשונים אחרי האשפוז, הייתי מוצאת את עצמי כל ערב בוחנת את הנקודות האדומות שעל כפות הרגליים שלה (כל נקודה היא מחט), שנשארו שם כמו איזה סימן חי לאירוע הזה שסירב להתרחק מהזיכרון שלי. הייתי בוכה שוב ושוב על הכאב הזה שלא הצלחתי לחסוך ממנה, על האופן שבו הכל התחיל, על שלא החזקתי אותה קרוב אלי במשך ימים, וכדי לצאת מזה הייתי חוזרת שוב ושוב על המילים שלחשתי לה באוזן עוד באינקובטור: ״את מוגנת. את שמורה. אני אוהבת אותך. את כבר בבית ואני לא אעזוב אותך לעולם״. אני עדיין מרדימה אותה ולוחשת לה את זה כל יום.

ככל שחלף הזמן והנקודות האדומות דהו, גם אני הפסקתי לבכות, אבל נשארתי עם הפחד המשתק הזה, ועם ההבנה שאני לא יכולה למנוע ממנה כאב. יכול להיות שאני אפילו לא מצליחה להביא לכדי מילים עד כמה זה מפחיד אותי.

וזה אולי העניין? אנחנו נולדות מתוך כאב, וזה כשלעצמו כנראה מעיד על זה שהכאב בחיים הוא בלתי נמנע. אני יודעת שהדרך היחידה שלי להצליח לחיות עם הפחד התהומי הזה, היא להראות לכרמל את היופי והפאר שיש לחיים האלה להציע לה, יופי כזה ששווה גם את הכאב. אני צריכה את זה גם עבור עצמי. כלומר, למצוא כל יום מחדש את קו האמצע הדק מאוד ביניהם: בין הכאב, לבין החיים הגדולים שנולדים מתוכו.

זו אימהות?
‪@saritidisisgmail‬ אוהבת אותך יותר מתמיד

תגבירו את הסרטון. זה פלא עולם.⁩ by @ofiridisis

66

15

4 months ago

כרמלי ואני taken in Tel Aviv, Israel by @ofiridisis

138

17

5 months ago

⁨ כרמל בת שלושה חודשים.

בין התמונה הראשונה לשניה מפרידות כמה שעות. בבוקר עמדתי על הידיים ובערב התאשפזתי. אני בטח לא מחדשת שום דבר כשאני כותבת שהחיים מתהפכים ברגע. ובכלל, ש לי כלכך הרבה דברים לומר על החיים האלה שהתהפכו ברגע, ואיך כל הזמן שנמתח מאז אותו רגע הפוך, התכווץ לאיזה מן זיכרון שדורש הרבה עיבוד כדי שיהפוך להיות בסך הכל פרק אחד בסיפור שהוא בכלל סיפור מאושר.

כרמל נולדה קטנה מאוד. פשוט קטנה פיזית (1.600, כן) אבל עם נשמה עתיקה וענקית. שלושת השבועות שקדמו ללידה שלה, היו השבועות המפחידים ביותר בחיי (עד שהגיעו השבועות שאחרי הלידה שלה). כל בוקר בסבב הרופאים שמענו שוב ושוב את הסיכויים שהיו נגדנו, וכל בוקר מחדש הייתי צריכה לאסוף את עצמי ולהשלים בראש את הסיכויים שדווקא היו לטובתנו.

בין השבועות של לפני הלידה, שחרכו על בשרי החי מאוד מהו כאב של about to be a אמא שמרחפת לה מעל הראש האפשרות של הפסקת הריון בתחילת חודש תשיעי, לבין השבועות של אחרי הלידה, שחרכו על בשרי הצלוי מאוד מהו כאב של actually a אמא שהבת שלה בסכנת חיים, התרחשה הלידה הקסומה של כרמל אהובתי בכורתי.

המשך בתגובה הראשונה.⁩ by @ofiridisis

128

43

6 months ago

אני בת 30 היום ואני עדיין לא יודעת את הרוב, אבל אני כן יודעת שהתמונה השניה מייצגת את פסגת שאיפותיי ואת התגשמותן by @ofiridisis

138

17

6 months ago

⁨ חמשת השבועות הכי מטלטלים בחיי מתנקזים לתמונת הניצחון הזו שלנו.

חזרנו היום הביתה עם הבת שלנו, כרמל סהר🌙🍇

הריון ולידה הם נס, החיים הם נס⁩
יום המשפחה שמח לנו by @ofiridisis

235

100

8 months ago

taken in Tal Shahar by @ofiridisis

91

7

10 months ago