Yael Dangot Kattan

אחרי 8 ימי קורונה
היום פרצתי בבכי בפעם הראשונה .
בכיתי לא בגלל הסיבות הגשמיות .
פעם ראשונה הכתה בי התחושה שהעולם של הילדים שלי עומד להתערער .
בכל התפילות שלי מאז שהפכתי לאמא ביקשתי תמיד ששום דבר לא יפגע בילדים ,
שתישמר להם התמימות לפחות לתקופת הילדות שלהם ,
שהעולם שלהם יהיה מוגן מצער וכאב,
שתמיד יהיו בשפע ומוקפים בטוב .
היום במהדורות החדשות לא הייתה פטפטת רגילה. פעם ראשונה מזה 8 ימים שראיתי בשפת הגוף של המגישים היה חוסר אונים, דאגה ואפילו פחד.
אולי ראיתי אותם כמראה לשיקוף התחושות שלי ואולי דמיינתי ,
אבל היום הבנתי שהילדים הפרטיים שלי וילדי העולם כולו הולכים לחוות מראות קשים מי יותר ומי פחות.
אבל העולם כבר לא יחזור להיות מה שהיה .
זה היכה בי בדיוק שישבתי עם זוהר באחד מהשיעורים המקוונים ברשת.
הוא כל כך שמח והשתתף וצעקנו ביחד אותיות דגושות ורפויות
ואני פשוט התחלתי לבכות מהתלהבות הילדותית שלו ללמוד ולשאוב ידע .
מהפחד שהשתקף על המסך שלי בטלווזיה
מזה ששילה התינוקת הקטנה שלי עשתה לאבא שלה מסיבת בובות כמו שהיא למדה בגן
ואני רק בכיתי. אני מבקשת שאלוהים יישמור ויירחם על ילדי הגן.
עזבו את הפילוסופיות ושיעורים שהקורונה מעבירה אותנו ברמה הרוחנית .
מבקשים מאיתנו רק דבר אחד בשביל למנוע מעצמנו הרס: להישאר בבית!
וגם את זה אנחנו לא מסוגלים לעשות כמו שצריך.