Welocation רילוקיישן•הדרכת הורים•זוגיות•מתבגרים•

7.10. שלוש שנים עברו, וזה עדיין מרגיש כאילו זה קרה אתמול.

אנחנו עדיין כואבים.
עדיין הלומים.
עדיין מנסים להבין איך ביום אחד כל מה שהרגיש מוכר ובטוח יכול היה להתהפך.

והיום הזה פוגש כל אחד מאיתנו במקום אחר.

יש מי שחיו אז בחו״ל והרגישו פתאום רחוקים מדי. דואגים למשפחה בארץ, מפחדים על הילדים שהולכים לבית הספר במקום שבו לא תמיד בטוח להיות ישראלי/יהודי.

יש מי שבעקבות אותו יום ארזו מזוודות ועזבו את ישראל.
ויש מי שדווקא לא היו מסוגלים יותר להיות רחוקים וחזרו "הביתה".

כאילו שגם המילה בית קיבלה מאז משמעות אחרת.

והיום, למי שנמצא בחו״ל, המרחק לפעמים מורגש קצת יותר.

כי בישראל הכאב נמצא באוויר.
בשירים ברדיו, בטקסים, בשיחות, במבט של מי שעובר לידך.

ובחו״ל, לפעמים רק אתם יודעים וזוכרים איזה יום היום.

שולחים את הילדים לבית הספר, הולכים לעבודה, ממשיכים את היום בשפה אחרת,
כשהלב כואב בישראל.

ולפעמים יש גם מבט, אמירה, הפגנה או אנטישמיות שמזכירים עד כמה הכול עדיין קרוב.
ועד כמה תחושת הביטחון שפעם הייתה מובנת מאליה, כבר לא כזאת.

שלוש שנים,
ואנחנו עדיין לא באמת "אחרי".

נדמה שכל אחד מאיתנו זוכר את הבוקר ההוא כמעט דקה אחרי דקה.

איפה היינו.
מה ראינו.
למי התקשרנו.
מה הילדים שלנו שמעו, ומה ניסינו בכל כוחנו שלא יראו במסכים.
איך ניסינו להגן עליהם, כשאנחנו בעצמנו עוד לא הבנו ממה אנחנו אמורים להגן.

ואת המבט בעיניים.

המבט שהיה לכולנו בימים ההם.
כשהסתובבנו כמו זומבים, הלומים, מנסים לתפקד בתוך מציאות שהמוח פשוט סירב להאמין שהיא אמיתית.

את זה אי אפשר לשכוח.
את מה שקרה לנו.
את מי שאיבדנו.
את מי שחייהם השתנו לעד. בעצם כולנו...
ואת מי שהיינו אנחנו, עד לאותו בוקר בשעה 6:29.

והלוואי שמתוך כל הכאב הזה עוד נצליח לבנות כאן משהו טוב יותר.

יותר בטוח.
יותר מחובר.
יותר ראוי לילדים שלנו.

שלא נשכח אף פעם את מה שהיה,
אבל שנצליח, לאט לאט, להאמין שוב בטוב שעוד יכול להיות.