Instagram story viewer> @mulysegal> Posts
Mully Segal(@mulysegal)'s profile avatar HD Profile

Mully Segal

@mulysegal

2K
followers
941
following
מולי סגל
אהבה חדשה 2023 | רשת 13
@segal_construction | LINK ↓
POSTS STORIES REELS
יחסים בינו לבינה. זירת הקרב כאן משנה את פניה. המאבק הוא בתוך הזירה.לא מול מתמודד, לא מול כוכב אחר, וגם אין פרס למקום הראשון. ולמרות כל זאת, הקרב מתרחש. על פניו, הקרב הוא בינו לבינה.מאבק שמעלה אבק.מאבק מתיש, מעייף. למרות הניסיון והבנת שדה הקרב,למרות הבחירה באסטרטגיות חדשות,המאבק נמשך. ואין מנצח.ולא רק שאין מנצח,יש רק מפסידים. הקרב הוא בין פגיעות, רגישות, זיכרונות, תמונות ורגעים צרובים של ילד. לפעמים גם התמונות הן תעתוע.הזיכרון מתעתע. אבל יש סיפור.והסיפור הוא אותו סיפור.והתוצאה היא אותה תוצאה. למרות הניסיון לספר אותו אחרת,למרות המיקס הרגשי,למרות הרצון להיות בחמלה, בקבלה ובאהבה,ולהגיד: זה מה יש, תודה וביי. עדיין הקרב נמשך. והקרב, מסתבר, אינו בינו לבינה. אלא בינו לבין עצמו. מייחל ליום שבו אחמול ואומר תודה,בלי כל המחשבות והדפוסים הרגשיים ששולטים,ואקבל אותך בקבלה מלאה, אמא שלי ❣️❣️❣️ by @mulysegal
⁨ שתי הזירות מלאות. נדמה שכל העולם צופה, והנדמה הוא עוד נדבך במאבק שמתרחש בזירות. בכל זירה מתרחש משהו. לרגע זה קרב, לרגע נדמה שאין, ולעיתים הקהל עדיין שואג. השאגות של הקהל הן הקולות הפנימיים. הריח הצחנתי הוא הדפוסים והמחשבות שמקבעים. והקרב ממשיך. והקרב לרגע מרגיש אינסופי. יש כוחות הישרדות שנשאבים מתחתית הבמה. הרגליים רוקעות, לפעמים ממאנות לזוז מרוב קרקוע. והמאבק ממשיך. הצחנה עולה, ואז מגיעה לה אנחה. אך היא לא מזיזה. בקושי היא מרטיטה. עד שמגיע רגע של שאגה. הרטט מורגש, וקורה עוד צעד. וכך חלילה זה ממשיך. ושוב זה מרגיש אינסופי. ושוב הגלגל חוזר. לעיתים מחשבה חדשה גוברת בזירה על קיבעון, על הרגל, על כלום ושום דבר. על פיל שאינו פיל. ולרגע יש רצון להרים ידיים, ליפול, להיזרק, להיעלם, להישאב לאיזה לוע שחור. אך משהו בקרקוע של הרגליים, משהו בחלק השורד, לא נותן. ושוב הגלגל מסתובב. ולרגעים זה כבר מחרפן. ולעיתים הכאב גדל. ואז מגיעה שאגה עם איזו אנחה. ביניהן מגיעה תובנה. מחשבה חדשה. שינוי תפיסתי, עצמי, אישי וכללי. בזירה השנייה מתחולל קרב נוסף. שם זה בינו לבינו, בינו לבינה, בינו לבין כל העולם. את זה אשתף בפוסט הבא…⁩ by @mulysegal
שתי הזירות מלאות. נדמה שכל העולם צופה, והנדמה הוא עוד נדבך במאבק שמתרחש בזירות. בכל זירה מתרחש משהו. לרגע זה קרב, לרגע נדמה שאין, ולעיתים הקהל עדיין שואג. השאגות של הקהל הן הקולות הפנימיים. הריח הצחנתי הוא הדפוסים והמחשבות שמקבעים. והקרב ממשיך. והקרב לרגע מרגיש אינסופי. יש כוחות הישרדות שנשאבים מתחתית הבמה. הרגליים רוקעות, לפעמים ממאנות לזוז מרוב קרקוע. והמאבק ממשיך. הצחנה עולה, ואז מגיעה לה אנחה. אך היא לא מזיזה. בקושי היא מרטיטה. עד שמגיע רגע של שאגה. הרטט מורגש, וקורה עוד צעד. וכך חלילה זה ממשיך. ושוב זה מרגיש אינסופי. ושוב הגלגל חוזר. לעיתים מחשבה חדשה גוברת בזירה על קיבעון, על הרגל, על כלום ושום דבר. על פיל שאינו פיל. ולרגע יש רצון להרים ידיים, ליפול, להיזרק, להיעלם, להישאב לאיזה לוע שחור. אך משהו בקרקוע של הרגליים, משהו בחלק השורד, לא נותן. ושוב הגלגל מסתובב. ולרגעים זה כבר מחרפן. ולעיתים הכאב גדל. ואז מגיעה שאגה עם איזו אנחה. ביניהן מגיעה תובנה. מחשבה חדשה. שינוי תפיסתי, עצמי, אישי וכללי. בזירה השנייה מתחולל קרב נוסף. שם זה בינו לבינו, בינו לבינה, בינו לבין כל העולם. את זה אשתף בפוסט הבא… by @mulysegal
היום הזה הוא יום מיוחד. אחד התאריכים שמהווים עבורי עוגן ועמוד ענן. ידוע ידעתי. הייתה לי ידיעה והבנה עמוקה בתוכי. הסביבה הכי קרובה לא הייתה בעד. רובה התנגדה, חלקה לא הבינה, חלקה רעדה מפחד, וחלקה חששה שנחרב עליה עולמה. בתוך כל הכאוס, הלחץ והרגשות המעורבים, הבנתי שכדי לייצר זהות וליצוק לתוכה תוכן ועוגנים, אני נדרש להקשיב לעצמי. לרצות לעשות שינויים זה נחמד. לקבל החלטות גורליות קדימה ולעמוד מאחוריהן, זה סיפור אחר לגמרי. כחלק מההחלטה שלי, בהיותי ילד בן 12, לחיות אורח חיים שונה מזה שאליו נולדתי, נדרשתי לקבל המון החלטות. היום, לפני 16 שנה, כשהייתי בן 21 וחצי, ואחרי מאבקים של יחיד מול מערכת גדולה, עם אינסוף דעות ובדיחות מזלזלות על המערכת, התגייסתי לצבא מרצון חופשי. בדיעבד, זו הייתה אחת ההחלטות המשמעותיות והמעצבות ביותר בחיי. השירות היה עבורי סוג של בריאה מחדש. פתאום התחלתי להכיר את היכולות והכישורים הקיימים בי. לא היה לי מושג לפני כן מי אני. השפה הייתה חדשה עבורי, חלק מהמילים והמושגים שמעתי לראשונה בחיי. האתגר הנפשי היה להיפרד ממשהו אחד וליצוק משהו חדש לתוכי, כאשר אני בעצמי עדיין לא יודע מי אני. ותוך כדי תנועה הגיעו האתגרים. הבדידות הייתה נחלתי בהרבה רגעים. המשברים היו בבשרי. כמעט שלא היה עם מי לחלוק ולשתף. הייתי החבר הכי נאמן לעצמי. בתוך ההוויה של החוויה, בזמן שהיא התרחשה בתוכי, נדרשתי להיות שם בשביל עצמי. לחזק, לחשוב חיובי ולהחזיק את עצמי. ככל שנעניתי בחיוב להזדמנויות שהמערכת הציעה בפניי, האתגרים גדלו. הרגעים לא היו דלים, וגם האתגרים לא. עם הזמן הבנתי איך לחיות לתוך הגדילה וההתפתחות. כשהתגייסתי ידעתי שאני רוצה לעשות שירות משמעותי, אז בחרתי להיות לוחם בחיל האוויר. מעבר לזה לא ידעתי כלום. שבוע לאחר תחילת הטירונות הוכרזתי כחייל בודד, ונפתחו בפניי האפשרויות לפרוש לג'וב. אבל קול בתוכי ביקש לעשות שירות חווייתי, עם משמעות. וככה איכשהו, מצאתי את עצמי אחרי שנתיים עומד ברחבת המסדרים ומקבל את דרגות הקצונה. אני לא יודע מה היה קורה אילולא הייתי מתגייס ובונה לעצמי חיי חברה, כישורים, תקשורת בין אישית ועוד. אני כן יודע לומר תודה שהקשבתי לקולות הפנימיים שבתוכי. תודה לחברים ולחברות. תודה למפקדים ולמפקדות שנלחמו עליי בכל ועדה מול הפיקוד הבכיר ביותר במטה, כדי להוציא אותי לקורסי פיקוד ושליטה. ארבע וחצי שנים של שירות מלמד ומספק, שבהן נוצרה לה זהות כלשהי שממנה המשכתי להתפתח. ורגע לפני הסוף אני מזכיר לעצמי, מי שאנחנו היום, זה סך ההחלטות שקיבלנו בחיים. by @mulysegal
אתמול, מול כל הכיתה, אחרי שנה של לימודי ריברסינג, נשימה מעגלית, ותרגול כמעט ע״ב שבועי, הגיע תורי במעגל לומר כמה מילים ולסכם את החוויה ואת השינוי שחל בתוכי. וככה, בביישנות ובחמידות, פתחתי בנאום עמוק. לקראת הסוף יצאו לי המילים: ״אני מבקש סליחה אם מילותיי כאן פגעו במישהו. עשיתי את זה במודע, אבל לא בכוונה.״ כשהתחלתי את הלימודים ב ״בית להיוולד מחדש״, הייתי כפוף תחת ארשת של ציניות. שכבות על גבי שכבות. התרגול השבועי עם הנשימה קילף אותי, ובו בזמן פירק אותי לרסיסים. שכבות של זיכרונות גוף יצאו מגופי. דמויות ודפוסים שאינם משרתים אותי התאדו, ולאט לאט, מתוך הנבילה, הגיעה הפריחה, וצצה לה אישיות חדשה. בהפסקה התקבצנו כמה אנשים, רובם מטפלים שהגיעו ללמוד עוד כלי. עמד מולי אבישי, שבא למסע הזה יחד עם אשתו, ואמר לי: ״בתחילת השנה ראיתי אותך, וניכר היה שנדבקו בך הרגלים ציניים, יחד עם אינטליגנציה גבוהה ויכולת להטריל אנשים ולגעת להם במקומות הכואבים, מבלי שהם יכולים לעשות הרבה.״ אבישי לא ויתר. הוא בחר להוביל אותי, ספציפית, אל המקום שממנו הכול התחיל. בחוכמתו הוא נתן לי שתי אפשרויות, ושתיהן לא היו נעימות לאוזן: או מהבית, או מבת זוג. והוא המשיך לפרוט את זה למילים. חזקות. מדויקות. ואני עומד שם וסורק את המוח. מבין שאני נמצא ברגע מיוחד. רגע של סגירת מעגל מול דפוס ואמונה שאינה משרתת אותי, ואינה משרתת את האנושות כלל. ומבין עוד משהו: שזה לא בהכרח אני. ככל שמילותיו נעשו מדויקות יותר, הסריקה בתוכי התגברה. זיכרונות התחילו לעלות, ושיתפתי בכמה סיפורים שעלו איתם. כשהגעתי הביתה הרגשתי שקרה היום משהו. התחלתי לחשוב על האנשים שהטרלתי. על הרגעים האלה. על מה שהם חוו. ואז חזר אליי המשפט שאמרתי מול כל הכיתה: עשיתי את זה במודע, אבל לא בכוונה. וכאן יש לי הזדמנות נהדרת לומר גם לכם, חבריי וחברותיי: סליחה. זה היה במודע, אבל לא בכוונה. by @mulysegal
״אתה ידעת…? מה? מה לא ידעת…? לא ידעתי. איך לא ידעת? מה לא ידעת… שלא ידעת? והאם ידעת שאתה לא יודע… או שלא ידעת שאתה לא יודע… ועדיין… למרות שידעת… אז מה עשית כשהבנת שאתה לא יודע…? מה קורה כשיש הבנה פנימית… שלא ידעת…״ by @mulysegal
לפעמים היא בכלל לא נראתה מבעד לאופק. הטופוגרפיה ההררית כיסתה והסתירה, ובמישורים המיסוך היה כבד. היו רגעים בודדים של בהירות, אבל רוב הזמן הכול היה עטוף בערפל סמיך של היסחפות, מחשבות ורעש פנימי שלא נגמר. ובין כל הרווחים - בדיוק שם - התחילה להתבהר התמונה. הבחירות לא היו נכונות. תודעת הקורבן געשה לשמיים. הפער בין מי שרציתי להיות לבין מי שהייתי - הפך כמעט בלתי נסבל. לפני יותר משנה נתתי לעצמי מתנת יום הולדת. להישאר נקי. נקי ממשני תודעה, מכל הסוגים והגוונים. השנה הראשונה הייתה קשה. פרידות. התכנסות. בכי. טיפולים. תרגולים. דיוק. ושקשוקים פנימיים שלא נגמרו. אבל לאט לאט התחילה להגיע הבהירות. המיסוך שקע. ההרים נגלו. ומדי פעם - התחילה לבצבץ לה השמחה. והיום, הגוף ואני לומדים מחדש לשמוח. לחיות. לנשום. לחייך. גם כשכואב. גם כשכיף. וכן… השמחה עדיין חדשה לי לפעמים. מרגישה כמו חברה חדשה שבאה פשוט להיות, לנכוח, ולהישאר. by @mulysegal
כתיבה פומבית… נמנעות. חששנות. הססנות. אם תבקש לשים את הקולות פרי יצירתם של המחשבות בצד, אזי תצטרך להיפרד מזהות כלשהיא שקיימת בתוכך… ולך תיפרד. אך מה שווה כתיבה, העמקה ולמידה ללא שיתופה ליקום? המיינד מהדהד ומטרלל, כאילו בלי שיתוף אין מסע. האם בהכרח שהמסע האישי צריך להיות ציבורי, ומה אם יקרה אם לא? האם נדרשת הכרה במסע? מה מטרת ההכרה? וכך אט אט השאלה שהתחילה כהצקה של המיינד מקבלת מימד של שאלת מהות פנימית, והתשובה אינה ממאנת להגיע, ככל שאני מתקרב לתשובה, אני בעצם מתקרב יותר למניעים הפנימיים, וככל שאני נוגע במניע הפנימי, המהות משתנה. וכך בעצם המסע מתרחב, וכשמשהו מתרחב יש מקום לעוד מימדים, צבעים וגוונים להתקיים ולהיות. בהרגשה המסע אינסופי, בחוויה זה מרתק, באישי זה דואלי, ובחברתי זה הכי לא חברתי. by @mulysegal
למפגש מוזמנים כל מיני אניים למיניהם. תוך כתיבת המילים צצים להם כל מיני אני. כמה כיף לכתוב אני מבלי להשריש מחשבה שאולי אני עסוק בעצמי יותר מדי, שאני זה בכלל איזה אגו או גאווה, אני הילד - נוכח. אני הבוגר - נוכח. אני המתבגר - נוכח. אני המורד - נוכח. אני שלא באמת רוצה לדעת מי אני - נוכח. אני הפחד שמפחד לפגוש את האני החדש - נוכח. אני שבכוח שוכח מי אני - נוכח. אני שאוהב לחשוב ולחייך - נוכח. אני השמח - נוכח, בעל כורחו של אני הסובל. אני הסובל, שרגיל לסבול - נוכח. אני החולם בגדול - נוכח, למרות הבושה. אני הביישן - נוכח, למרות הכול. האני שלא מאמין שאני אני, ושבתוך האני שלי יש עולם ומלואו - נוכח. אני שיודע שהגיע הזמן לקבל את המתנות הגדולות שהגעתי איתן הלום - נוכח. אני יודע שאינני יודע. ועדיין - אני יודע שאני יודע לקבל. כן - מוכן לקבל את מי שאני. זהו רגע שאינו בעוד רגע, אך הרגע הבא יהיה רגע שונה בזכות מה שהיה לפני הרגע. כל האניים יושבים סביב השולחן. הוא כולו עגול, מלוטש, נעים למגע ולעין. כולם יושבים בחיבוק ידיים, מחויכים. אין כאן ניהול ישיבתי, אין הנחיה, ישנה הבנה והסכמה לקבלת האני. by @mulysegal
הבוקר, כשעמדתי מול המראה, עלתה בי המחשבה על ההסכמה “עשה כמיטב יכולתך”. בשיחה עם אמא שלי אתמול בלילה גלשנו לכל מיני מקומות, ומתוך התגלגלות השיחה שיתפתי אותה בחוויה מתמשכת שהייתה לי בגילאי 12-16. שאלתי אותה איך ולמה היא קיבלה אז את ההחלטות האלה עבורי. והיא, בשיא תמימותה, אמרה: “מה אני אעשה… לא ידעתי, לא הבנתי. זה מה שהיה לנו, וזה מה שהבנו.” כשעמדתי הבוקר מול המראה שאלתי את עצמי: מה יקרה אם אאמין לה? מה יקרה אם אאמין שהיא באמת עשתה כמיטב יכולתה? המחשבה הבאה שעלתה בי הייתה, לרגע, מבהילה. מה, ככה? זהו? כל כך פשוט… כל כך קל? זהו - אם אני מאמין בזה, זה נגמר. אני משיל ונפרד מאינסוף סיפורים עצמיים, מזיכרונות, מטראומות. ומי אהיה רגע אחרי? הבטתי שוב במחשבה. ופתאום הבנתי - כל כך הרבה חומר שקראתי בעבר מתיישב בדיוק על זה. החלטתי לקחת לי עוד יום, יומיים, שלושה, להכין את עצמי לפרידה מהזהות וממי שאני. אני לא יודע אם אני פוחד. אני כן יודע - שאני הולך שוב אל הלא נודע. by @mulysegal
החורף סוף־סוף הגיע 🌧️❄️ וזה בדיוק הזמן לעצור רגע ולהיערך כמו שצריך. לא צריך שיפוץ גדול, לא השקעה חריגה - רק בדיקה אחת קטנה שיכולה לחסוך לכם אלפי שקלים בנזקי מים ורטיבויות. אם יש לכם גג בבניין, מרפסות, חניה תת־קרקעית או חצרות, כדאי לוודא ש: ✔️ ניקוזי המים נקיים מעלים ✔️ אין לכלוך שחוסם זרימה ✔️ קיימת ירידה תקינה של מים לכיוון חורי הניקוז ✔️ אין הצטברות מים או נקודות חשודות כמה דקות של תשומת לב עכשיו יכולות למנוע: 💧 הצפות במרפסות 💧 נזקי רטיבות בדירות 💧 עובש, קילופי צבע וטיח 💧 תיקונים יקרים ומיותרים באמצע החורף בתור מי שמלווה בניינים ודירות, אני רואה בכל שנה איך תחזוקה קטנה חוסכת אינסוף כאבי ראש. טיפ קטן: אם אתם לא בטוחים, תפנו למנהל הבניין, ועד הבית. שיהיה לנו חורף רגוע, בטוח ויבש 🙏 כתבתי את זה כי אני באמת רואה כל שנה נזקים מיותרים שאפשר למנוע בדקה. אם אתם צריכים עזרה - אתם מוזמנים לפנות 🙏 by @mulysegal
שיפוץ חדר רחצה נוסף הסתיים והפעם הפכנו אותו לחלל מונגש, נוח ובטוח עבור זוג מבוגר. ביצענו הריסה מלאה, בנייה מחדש, ריצוף, איטום, חידוש תשתיות והתקנת מאחזים, כולל הרחבת פתח הדלת לכיסא גלגלים. ליווינו את בני הזוג לאורך כל הדרך כדי לוודא שהם מקבלים בדיוק את מה שהם צריכים. התוצאה: חדר רחצה מרווח, מותאם ונעים שמחזיר להם את תחושת הביטחון בכל שימוש. מולי סגל - שיפוץ איכותי לתוצאה יוקרתית. by @mulysegal

Download All

Save the photos and videos currently loaded on this page.

0Photos
0Videos
Ready to download 0 / 0

Keep this tab open until your download is ready.
back to up