Instagram story viewer> @lishaylavi> Tagged

lishaylavi

@lishaylavi

8.7K

followers

428

following

אמא של רוני ועלמא. נשואה למנצח השבי עמרי מירן. ועוד מלא דברים… אבל עכשיו מתחילה לספר על החיים שלנו של לפני, תוך כדי ואחרי. למפגשים איתנו: ‭0528907749‬

POSTS STORIES REELS TAGGED

״כמה מכם שמתגייסים השנה בטוחים שאם תיחטפו הממשלה הזאת תעשה כל מה שצריך כדי להחזיר אתכם?״
התשובה משאירה אותי בהלם. כל פעם מחדש.
ערך החיים נופץ לרסיסים תחת הממשלה הזאת. כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן, זה עלינו לשקם אותו.
על זה הבחירות.

1k

44

⁨ אחת השאלות שמשפחות נשאלות שוב ושוב, האם תישארו בארץ אם נפסיד את הבחירות, את התשובה של מרב סבירסקי אתם חייבים לראות!

#כולנו710⁩

672

72

שני סיפורי גבורה. משפחה אחת. והדרך הארוכה בחזרה הביתה.

אתמול התארחו בספרייה המרכזית ברחובות עמרי ולישי מירן־לביא, לשיחה מרגשת וחשופה על ההפקרה ועל החטיפה. על שנתיים בלי אבא ובן זוג, ועל שנה של חזרה לחיים יחד.

בשיחה עם העיתונאית לירון שמם, שמלווה את לישי מתחילת המלחמה, נפרש סיפור שהוא הרבה מעבר לסיפור השבי והחזרה ממנו. זהו סיפור זוגי ומשפחתי על נתק בלתי נסבל, על שני אנשים שנאלצו לחיות מציאות שונה לחלוטין, ועל הניסיון למצוא מחדש את הדרך זה אל זו.

אחד הרגעים המרגשים בשיחה היה הגילוי כי גם בזמן שהיו מנותקים זה מזו, המשיכו שניהם לקיים את אותם טקסים משפחתיים קטנים מהחיים שלפני החטיפה, מבלי לדעת שגם האחר נאחז בהם. כאילו חוט בלתי נראה המשיך לחבר ביניהם גם כשהכול נקרע.

היה מרגש במיוחד לראות את עמרי ולישי יושבים יחד ומספרים את סיפורם המשותף.
כל כך הרבה זמן חיכינו לראות אותם יחד.

אלה שני סיפורי גבורה, נפרדים ומשותפים.

הגבורה של מי ששרד את השבי, והגבורה של מי שנשארה להחזיק את המשפחה, להיאבק לחזרתו של בן זוגה ואב בנותיה.

והגבורה המשותפת שנדרשת עכשיו, כדי ללמוד מחדש איך להיות יחד.

באירוע נכחו עו״ד קארין ברגינסקי, ממלאת מקום ראש העיר ויו״ר דירקטוריון רשת חוויות, וגולן ביטון, מנכ״ל רשת חוויות.

תודה לעמרי וללישי על הנכונות לשתף בסיפור האישי והמשפחתי שלהם, וללירון שמם על שיחה רגישה, קשובה ומלאת אנושיות.

כי החזרה הביתה היא לא סוף הסיפור. היא תחילתו של פרק חדש.

70

0

One year ago today, after 738 days, I came home. Back to my family. Back to life 💛

לפני שנה בדיוק, אחרי 738 ימים בשבי, חזרתי הביתה. למשפחה שלי. לחיים 💛

1k

49

and there was night, and there was morning. Genesis 1:5
@omrimiranishome

396

2

⁨ היום אנחנו מציינים שנה ליום שבו עמרי מירן שוחרר ושב הביתה מהשבי הנורא.

שנה מאז שהחיבוק של לישי, עלמא ורוני הפך מגעגוע צורב למציאות. שנה מאז שהקהילה שלנו קיבלה בחזרה חלק כל כך יקר מהלב שלה.

בתוך הימים הכואבים והארוכים בהם פיללנו לשובו של עמרי, התכנסנו קהילת נחל עוז לשיר יחד את השיר “עוד ניפגש". שיר שהיה עבורנו תפילה קהילתית, אחיזה בשפיות, והבטחה שלחשנו לעמרי ולעצמנו: "לא, אל תדאג - זה קרוב, קרוב".

עמרי היקר, כמה טוב שאתה בבית. ❤️

עוד ניפגש
מילים: אריק אינשטיין
לחן: שם טוב לוי
עיבוד והפקה מוסיקלית: אסף אופק אברבוך – AA Music

שירה: יעל יגר, נדב צברי, קהילת נחל עוז 2025
קריאה: עלמא, רוני ולישי מירן לביא

הפקת וידאו: דאבל שש הפקות
צילום: אלירן דמרי, היאלי גיל, ארי גילעד
הפקה בפועל: אהבי נחמני, דר גלפז
עריכה: אורי שמואלי

גיטרות, קלידים, תכנותים: אסף אופק אברבוך
בס, גיטרות: אביב מור
מיקס & מאסטרינג: אסף אופק אברבוך
הוקלט באולפן של אסף אופק אברבוך – AA Music תל אביב, אולפני מצלול (טכנאי הקלטה: יאיר טרגנו)
סטודיו בקיבוץ הזורע: דה סטודיו (טכנאי – נדב חביב)

הפקה: קהילת נחל עוז
תודות: אמיר איינשטיין, קיבוץ עין גדי

עוד ניפגש – קיבוץ נחל עוז
מילים: אריק איינשטיין
לחן: שם טוב לוי
עיבוד: אסף אופק אברבוך

בא לו הלילה, ושקט עכשיו.
בא געגוע, לראות לחבק אותך
מה שעובר בי, זה יותר ממילים
יש כאן הכל אבל אין אותך.

את שוב עוברת ימים לא קלים
איך את שומרת ומה עם החיוכים
מה את חושבת זה קשה במילים
יש כאן הכל אבל אין אותך.

עוד ניפגש ויהיה לנו טוב
זה יהיה בקרוב, קרוב
שנינו ביחד יהיה לנו טוב
לא, אל תדאג, זה קרוב, קרוב.
נה נה נה נה..

מה לספר לך וזה רק מכתב (מה לספר לך)
מה לתאר לך ואיך לעניין אותך
מה לספר - לא מוצאת לי מילים
יש כאן הכל, אבל, אין אותך.
אבל אין אותך!

עוד ניפגש ויהיה לנו טוב
זה יהיה בקרוב, קרוב
שנינו ביחד יהיה לנו טוב
לא, אל תדאג, זה קרוב, קרוב.
נה נה נה נה..

עוד ניפגש ויהיה לנו טוב
זה יהיה בקרוב, קרוב

שנינו ביחד יהיה לנו טוב
לא, אל תדאג, זה קרוב, קרוב.
זה קרוב, קרוב.⁩

346

9

קמילה, החברה האהובה שלנו שהיוותה כמשענת עבור לישי והמשפחה במהלך השנתיים הארוכות שלי בשבי, כותבת היום:

מכל הרגעים של השבוע הזה, אני לוקחת איתי לשבת את הרגע שבו הסתכלתי על לישי ועל עמרי בבית הנשיא. שניהם יחד. קרובים כל כך. עמרי כאן!

אחרי עשרות אזכרות, טקסים וסלוני עוטף, אחרי כל כך הרבה שמות ופנים וסיפורים שהלב מתקשה להכיל, מצאתי את עצמי מקשיבה לעמרי ולישי, ומדי פעם פשוט מסתכלת על עמרי. שומעת את קולו. רואה אותו לצד לישי. עדיין מתרגשת מעצם האפשרות הזאת.

הם סיפרו על יום האסון, שעות האימה בבית כבני ערובה, על עלמוש ורונילה הקטנות בתוך הפחד הנורא, על הרגע שבו עמרי נחטף. ולשמוע אותם מספרים את זה יחד, כשאני מכירה חלקים גדולים מהדרך ולא שומעת את הסיפור לראשונה , היה עדין בלתי נתפס.

כמה אהבה ותושיה ואמונה ונחישות וכאב ועשייה ומאבק נדרשו כדי להגיע לרגע שבו אפשר לשבת זה לצד זו ולספר אותו.

לישי אהובה שלי, ב.12.10.23 אמרת שנהפוך כל אבן ונחזיר את עמרי הביתה. אני זוכרת את ההבטחה הזאת, וראיתי אותך חיה אותה. בכל יום, בכל נסיעה, בכל מפגש, בכל ביקור בכנסת, בכל עצרת. גם כשלא היה מאיפה לקחת עוד כוח, מצאת דרך.
ובתוך כל זה החזקת גם את הבנות, את הבית, את הגעגוע.
הבטחת וקיימת.

ועמרי, לעמוד השבוע איתך ועם לישי לצד הנשיא ורעייתו מיכל, היה רגע שחיכיתי לו בלי לדעת שכך הוא ייראה. חשבתי על הנסיעה להונגריה, שאליה הגענו כדי להמשיך לפעול להחזרתך. מסתכלת על התמונה שלנו לצד נשיא הונגריה איך הפנים שלנו נראו ומה הלב שלנו החזיק ואת החיוך החי של כולנו לצידך השבוע.

אתה כאן, ואפשר להצטלם יחד, לחבק אותך, לשמוע אותך, אפשר לנשום...

בעוד כמה ימים נציין שנה לחזרתך ולחזרתם של 19 החטופים החיים האחרונים. ואני חושבת עליכם, על החיים שאתם בונים מאז. על כל מה שצריך ללמוד מחדש, על מה שעדיין כואב וקשה, ועל הרגעים שלכם יחד, כמשפחה. מתרגשת לראות אתכם ממשיכים לפתוח את הלב גם לאחרים, ממשיכים לעשות למען מדינה טובה וראויה יותר.

בתום השבוע הקשה הזה, אתם נותנים לי מקום להניח בו גם תקווה.

אוהבת אתכם כל כך 🤍🤍🤍

101

0

October 8, one year ago.

The day before, it felt like we had done everything we could.

Since the inauguration, we had reached everyone we needed to in the Trump Administration, all the way up to the President. We had made the case, proposed ideas, pushed every avenue we could think of. It culminated on October 7 in a powerful vigil in Washington, where members of the Administration stood with us and embraced the hostage families.

By the next morning, it felt like all that was left was to wait.

For me, it was also a workday. I had just joined a new project and was eager to focus on something normal for a few hours. Slides. Video calls. Financial models. Investment theses.

Then the rumours started.

Lishay and several other hostage families and captivity survivors were at a yoga session in memory of Carmel Gat, murdered in captivity, when word began to spread that a deal had been reached.

I left what I was doing and rushed back to the Sukkah of Hope at the Kennedy Center, the same place where we had stood with the Administration just a day earlier.

I found my sister there.

Everything changed very quickly after that. There were tears, hugs, phone calls, cigarettes, alcohol, fragments of information. We wanted to celebrate, but after two years of rumours and disappointment, none of us really knew how to let ourselves believe it yet.

Then we were asked to make a statement to the White House on behalf of the hostage families.

Nobody else volunteered, so it fell to me. I remember standing there, trying to find words, improvise as I go, for something I could barely process myself.

Later, we went to Matan & Bar's, who established the DC branch of the Forum, house. Secretary Howard Lutnick and his wife Allison joined us there.

And then the President called.

He confirmed that the hostages would be home on Monday.

I told him, “Blessed are the peacemakers,” and thanked him for everything he had done for us.

That was the moment it finally began to feel real, especially as our family woke up to the news in Israel.

They were coming home. Omri was coming home.

📸: @alonk_photography & @liri_agami

3

45

כולם חיכו לרגע ששגיא יחזור, אבל גם לחיים שאחרי היה צריך להתרגל. בשיחה עם לישי מירן לביא מספרת אביטל דקל חן על הרגעים הקטנים בבית: "פתאום הבנות אומרות 'אבא', ואבא עונה" | מתוך הפרק של "עד הקצה", הסכת האקטואליה של כאן, "חזרת פתאום"

3k

39

⁨ ⁨ ⁨ “שמתי את לישי בצד. כנראה שאמשיך לחיות עם התסמינים האלה כל החיים”: אחרי שיקיריהם חזרו מהשבי, הם גילו - המאבק במדינה לא תם. לינק לכתבה של תום לוינסון בסטורי
-
צילום: הדס פרוש
‪‪‪@hadasparush‬‬‬⁩⁩⁩

338

14

A few thoughts on the eve of October 7

Over the past week, I found myself going back through photographs and videos from the two long years between October 2023 and October 2025. Trying to remember it all, and especially all the moments no camera captured. The pain, fear and exhaustion, but also the hope we somehow kept finding, the people who stood beside us, and the goodness we encountered along the way.

A year ago, I stood in Central Park with hostage families, captivity survivors, including @keithsiege (in the photo), and thousands of loving New Yorkers. Omri was still in Gaza.

From there, I travelled to Washington, D.C., to advocate with the Trump Administration for a deal and commemorate October 7. That journey ended on October 13 in Israel, watching Omri finally return home after 738 days.

The distance between then and now sometimes feels impossible to comprehend. A year ago today, I helped my sister Lishay prepare the words she would read to members of the Trump Administration commemorating October 7 with us. This week, I helped Omri prepare his own words for tomorrow’s official European Union commemoration event in Strasbourg.

A year ago, we were speaking for him. Tomorrow, he will speak for himself.

It will be the first October 7 since his return, and I don’t quite know how it will feel. There is enormous relief in no longer wondering where he is, whether he is hungry or afraid. But relief does not erase the people we lost, the lives forever changed, or those two years that became part of who we are.

Perhaps tomorrow is about holding all of it at once: grief and gratitude, pain and hope. Remembering the worst of humanity without forgetting its goodness.

In this fragment from my speech in Central Park last year in the commemoration event if October 7, I spoke about why October 7 and the hostage crisis should never be only our story, but something from which all humanity should learn.

The hostages are home but our responsibility to the world remains: to pursue justice, protect our shared humanity, and choose goodness, especially when the world gives us reasons not to.

3

9

⁨ הערב באירוע הפותח של מיזם סלון עוטף בבית הנשיא בירושלים. היתה לי זכות להנחות את המפגש שבו עמרי מירן ולישי לביא שיתפו את הסיפור המשותף שלהם מהשעות המסוייטות שלהם יחד מול קני המחבלים בשבעה באוקטובר, ועל השנתיים הארוכות מדי שבהן עמרי היה חטוף בעזה ״התווכחתי כל הזמן עם החוטפים שלי, אלה אנשים שיודעים את האמת אבל חיים בשקר״, ולישי כאן עם רוני ועלמא נלחמה עליו ועל משפחתה ״התקשרתי להורים שלי ואמרתי. אנחנו בסדר, לקחו את עמרי. וכל הזמן גם ידעתי שהוא יחזור״ גיא מזיג פתח את הערב בשירה קורעת של השיר האמנם. המילים של לאה גולדברג, מימי מלחמת העולם השנייה קיבלו כאן משמעות מצמררת, כשהדמות שהולכת בשיר יחפה בשדות השתלבה בסיפור הנורא של עמרי שמובל יחד עם חברו צחי עידן (שנרצח מאוחר יותר בשבי) יחפים בשדות הקיבוץ שלהם, בדרך הקצרה אל הגדר ומשם הישר לתוך עזה. תמונה שאקח איתי מהערב הזה היא החיוך של עמרי כששמע את גיא מזיג מנגן עבורו את התווים של red hot 🌶️chili peppers, זה מה שביקש מהחיילים לנגן לו במערכת של הג׳יפ שהוציא אותו הביתה מעזה. צילומים: עמוס בן גרשום לע״מ

130

4